בימים האחרונים אנו עדים למאבק של קבוצות וארגונים שונים, הזועקים את זעקתם המוצדקת והמובנת לנוכח משבר הקורונה - מארגוני הסוחרים ועד בעלי חנויות האופנה והביגוד.
מהשיח הזה נעדר קולה של האוכלוסייה הערבית בישראל, ולא נשמע קולו של המגזר הבדואי בנגב. גם כאשר הממשלה התעשתה והחלה להציע פתרונות ולדחוף תקציבים, התברר כי מתוך 2.8 מיליארד השקלים שהוקצו לכלל הרשויות, רק 47 מיליון שקלים (2%!) הוקצו לכלל הרשויות הערביות.
זהו נתון עצוב ומקומם, שכן בעוד שחשש הארגונים והרשויות הוא ממשבר כלכלי ותקציבי עתידי, המגזר הערבי נמצא כבר כעת במשבר, והמגזר הבדואי - שאותו אני חי 24 שעות ביממה כראש מועצה אזורית - נמצא על סף קריסה.
עוד לפני המגיפה עמד שיעור האבטלה אצל הבדואים בנגב על 20% מהגברים וכ־70% בקרב הנשים. כשבתי המלון סגורים, כשהחקלאות בקיפאון וכשחברות השירותים והניקיון מושבתות ברובן, קל לשער את ממדי הקטסטרופה. מדובר באוכלוסייה הענייה ביותר במדינה בימים כתיקונם - והיום הם עניים עוד יותר.
לא ייתכן שמדינת ישראל, על שריה ומנהיגיה, תתעלם כך מהנעשה בחצר האחורית שלה. איש ממנכ"לי משרדי הממשלה לא בא לסיור ולא הרים טלפון. זה נכון גם לחברה הערבית כולה. האם במשרד החינוך התקיים ולו דיון אחד בסוגיית המגזר הערבי? בעוד כל מערכת החינוך נכנסה בהתלהבות ללמידה מרחוק באמצעות אפליקציית זום - באותו זמן ממש כ־100 אלף מילדי הציבור הבדואי בנגב לא רק שלא יכלו ליהנות מלמידה מרחוק, אלא שנמנעת מהם כל גישה לתשתית אינטרנט ולמחשבים בבתי הספר ובבתים!
בזמן שהממשלה מקצה לרשויות חזקות תקציבי סיוע וחיזוק, אצלנו עוסקים בליקוט מוגבר של תרומות סלי מזון כדי לחלק למשפחות שלא מצליחות לגמור את השבוע. המשמעות היא דעיכה וחיסול מערכות הרווחה והחינוך במגזר והידרדרות מהירה אל מחוזות הפשיעה והעבריינות הבלתי נמנעים.
בלי הקצאה מיידית של לפחות חצי מיליארד שקל לכלל היישובים הבדואיים בנגב, לא נוכל לתפקד. אם כוחה של השרשרת תלוי בחוזקה של החולייה החלשה שלה - הרי שמצבה של החברה בישראל קשה ביותר ומחייב חשיבה מחדש ומחוץ לקופסה. הכותב הוא ראש מועצת אל־קסום בנגב.