אמי זכרה שהוא היה גבוה ושהיו לו רגליים ארוכות. היא זכרה איך בתור ילדה קטנה הייתה מחבקת אותן ובקושי הצליחה להגיע לברכיו. היא זכרה איך עזב פעם בערב חורפי אחד וחזר כעבור שעות עם בובה יפה, הראשונה בחייה וגם האחרונה בהם. היא זכרה איך בנה עבורה נדנדה בחצר ואיך לימד אותה לשחות כשזרק לתוך הנהר וציווה עליה להצליח. היא זכרה גם כיצד נדרך כשגבר זר במדים היה מופיע בפתח ביתם על בסיס קבוע, צועד במגפיו המצוחצחים מפינה לפינה ומביט עליו מלמעלה, כאדון שזורק מבט חטוף על נחותיו. 

היא זכרה איך עזבו את סיביר ואיך הוא רץ לעבר הים הבלטי וצעק בקול רם "Baltijos jūra". היא זכרה איך הודיע שחלה בסרטן ואיך האור נכבה בעיניו בבית החולים הקריר. היא זכרה איך יצאה החוצה מהחדר בו נפטר ועמדה זקוף עם אגרופים סגורים, בדיוק כמו שלימד אותה לעשות. היא לא בכתה כי הוא ביקש ממנה, זה הרי מיותר. היא זכרה איך סבתי, אלמנה פעם שנייה עם חמש בנות בגילאים שונים, מיהרה לחזור למולדתה, איך הלאומניים המקומיים לעגו להם וניסו לפגוע באחותה הקטנה בת ה-5 באותה התקופה. פשוט כי היו חצי רוסיות, קשורות לכובש הנאלח. 

אני גדלתי על הסיפור הזה – סיפורו של סבי הליטאי. אדם שאיבד פעם הכל, אך עד כדי כך רצה להותיר חותם, שחלק את סיפור חייו המורכב עם אמי, ילדה קטנה שטרם מילאו לה שבע שנים. הוא לא רצה להישכח. 

אז כן – סבי הליטאי לא היה יהודי משום צד. הוא היה שוטר, נשוי ואב לשני בנים קטנים כאשר נשלח יחד עם בני משפחתו לסיביר  - ימים ספורים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה בשטחה של ברית המועצות. רעייתו ושני בניו לא הגיעו ליעד ומתו בדרכם. בתא הרכבת, סבי עמד בכזו צפיפות שגופות המתים לא היו נופלות על הרצפה, אלא ממשיכות לעמוד בין החיים, כתזכורת לעתיד המצופה.

סבי בילה בגולאג עשר שנים. הוא הועבד בכריתת עצים, סבל מרעב וקור, מאלימות והשפלות על בסיס יומי. הוא למד רוסית, הכין לעצמו סכין והבטיח לעצמו שישרוד. ואכן הוא שרד. כעבור עשר שנים, ולאחר השחרור, הוא פגש את סבתי, יתומה מגיל 11 ואלמנה עם שלוש ילדות קטנות, והתחתן בשנית. סבתי ידעה לקרוא, לכתוב, לבשל, לנקות ולעבוד בעבודות "נשיות", במיוחד כמו סלילת מסילות רכבת. הם הביאו עוד שתי ילדות לעולם, ובינן אמי. כשניתן האישור, סבי עזב עם משפחתו החדשה ללטביה (לאן שהיה מותר) בכדי למות בקרבת הים האהוב.

כאמור, סבי לא יהודי. גם לא קרוב. מניחה שאם היו מספרים לו כי כעבור שנים רבות נכדתו תכתוב את סיפור חייו בשפה העברית, הוא היה מתפרץ מצחוק ולא מאמין. או שאולי דווקא כן, הוא הרי ידע על בשרו כי החיים מפתיעים הרבה מעבר למצופה. 

בכל פעם בעת הזו של השנה  אני חשה זאת היטב. סבי הליטאי לא בדיוק קשור לכאן. הוא לא היה יהודי. הזכרונות עליו לא מוצאים את מקומם לא ביום השואה, כמובן לא ביום הזכרון, ואף לא ב-9 במאי שמתחיל לאט לאט לקבל הכרה בשיח הישראלי. הוא לא נשא מספר על היד, לא נלחם בחזית ולא הסתיר ספרי תורה במרתף. הוא עומד לו בצד, אדם גבוה עם רגליים ארוכות שנתלש יום אחד מחייו הקודמים והפך לעוד שם ברשימה הארוכה של בלתי נראים. 

אתם תגידו לי: "מה את רוצה? זאת מדינה יהודית!" אך בעיני המשפט הנ"ל שאמור כביכול לפשט ולהסביר הכל, מתעלם דווקא מהגיוון הרחב שבפועל נוצר כאן. סיפורה של ישראל בכלל, והסיפור היהודי בפרט, מורכב מדי בכדי לשלול באופן מוחלט וחד משמעי כל זרוע שאינו קשור בקשר ישיר למסורת של משה רבינו.

אנחנו מזמן הפכנו לתערובת, גם אם לא כולנו תערבות של דמים כמוני, אז לתערובת של סיפורים אישיים, זכרונות פרטניים וקולקטיביים, להם שורשים ארוכים שמגיעים רחוק מעבר לגבולותיה של ישראל. הסיפור היהודי הוא לא צלול, לא מלוטש ולא היחיד שאמור להיות לגיטימי. ועם המורכבות הזו כל אחת אמורה להרגיש בנוח. הרי כולנו חלק מהפאזל, בין אם קיים עבור קרובינו יום מיוחד בשנה ובין אם לאו.

הכותבת היא עורכת דין, פעילה חברתית ומנהלת בקהילת הפייסבוק "רוסיות בלי חוש הומור וחבריהן".