להשאיר את הכלכלה בריאה: במילון העממי האמריקאי קיים מונח שנקרא “שמן נחשים”, שפירושו סחורה מזויפת שמוכרים בכוונה תחילה להונות את הרוכש. אך על כך יותר מאוחר. הבעיות הכלכליות האדירות בשל משבר הקורונה וצעדי הממשלה להתמודד איתן שמו במדף האחורי התפתחויות אחרות בתחום המקרו, כמו החדשות הרעות שחברת דירוג האשראי מודי’ס הורידה את תחזית הדירוג של כלכלת ישראל מ”חיובית” ל”יציבה” בלבד, אך גם את החדשות הטובות שהדירוג עצמו נשאר ללא שינוי ברמה של A1, שמדינות רבות אחרות היו מתקנאות בו. ולראיה, גם אחרי השִנמוך, ישראל גייסה ללא קושי חמישה מיליארד דולר בשוק הכספים הבינלאומי.
ברם, אולי האיום האמיתי על כלכלת ישראל, ולא רק על כלכלתה אלא על אופיה הפוליטי־דמוקרטי בעתיד, איננו דווקא בהורדה הזמנית של תחזית הדירוג, אלא בתסריט שהצעדים הכלכליים ההכרחיים שהממשלה נוקטת ותנקוט בשל מגיפת הקורונה, לרבות בתחום הסוציאלי, עלולים להפוך למאפיינים קבועים במדיניותה. את המשבר הכלכלי של 2008 צלחה ישראל בהצלחה, אך אין דומה המצב אז לגל הפופוליסטי ששוטף היום את רוב מדינות העולם, ושעלול להגיע גם לישראל, ושנימתו המנחה היא שעבר, כביכול, זמנה של המדיניות המוניטרית המייצבת וכי בעתיד על הממשלות לפתוח את ברזיהן לרווחה, כמדיניות כלכלית וחברתית מובילה.
ישראל ידעה התלבטויות ושינויים אידיאולוגיים ופוליטיים בתחום הכלכלי גם בעבר — הן מאילוצים אובייקטיביים שהוכתבו על ידי המשימה של בניית מדינה חדשה מהמסד, אך גם מסיבות פוליטיות שלטוניות. ואולם המהפך הפוליטי ב־1977 הביא עמו גם למהפך כלכלי מבריא — מגישה ריכוזית וסוציאליסטית בחלקה למדיניות כלכלית ליברלית ודמוקרטית (ליברלית במובן האמיתי של המושג, כלומר משק חופשי ויזמות, כיבוד זכויות קניין ועליונות הדמוקרטיה, ולא הפירוש המסולף הרווח היום בשמאל האמריקאי ושאיננו אלא סוציאליזם לשמו, בניגוד לסוציאל־דמוקרטיה האירופית שהיא ביסודה קפיטליזם לייט). הקו המנחה בישראל התבטא מאז בהגבלה מרבית של המעורבות הממשלתית בכלכלה, פרט לנושאים מסוימים, כגון הביטחון, ויצירת תשתיות לאומיות. בלתי נמנע היה שהתפקיד הכלכלי של הממשלה התרחב בתקופת הקורונה, וייתכן שגם בשלב הפוסט־קורונה יהיה על הממשלה לפעול בתחומים שונים במשק, ולו זמנית. קוראים לזה קפיטליזם נאור.
וכאן אנחנו חוזרים ל”שמן הנחשים”, שהכוהנת הגדולה והמשווקת הראשית שלו בתחום הכלכלי היא הפרופסורית לכלכלה באוניברסיטת סטוני ברוק בלונג איילנד, ניו יורק, טיפני קלטון, שבראיון ב”פייננשיאל טיימס” הבריטי טענה באחרונה שאין כל צורך להגביל את ההוצאות הממשלתיות, אדרבה “אם יהיו לממשלות גירעונות מאסיביים זה מצוין, וכל עוד הממשלות הן בעלות הבית של המטבעות שלהן, אין שום מגבלות תקציביות שצריכות למנוע מהן להוציא יותר ממה שהן גובות במסים”. במילים אחרות, גירעון תקציבי הוא בלתי רלוונטי, לדעתה, נהפוך הוא, ממשלות צריכות להסיר את הבלמים לא רק בשעות משבר, כמו עכשיו, אלא גם בכל ימות השנה.
פרופ' קלטון היא הגורו האופנתי של השמאל האמריקאי ופועלת גם כיועצת כלכלית לברני סנדרס הסוציאליסט שהתחרה על המועמדות הדמוקרטית לנשיאות ארצות הברית. הפופולריות החדשה שלה, אחרי שבמשך שנים רבות רוב הכלכלנים התייחסו לתיאוריות שלה בביטול, נובעת הן מהאתגרים הכלכליים והחברתיים ממשבר הקורונה, והן מהתחושה בחלק מהציבור שממשל טראמפ לא נקט בזמן, ואולי איננו נוקט גם עכשיו, צעדים כלכליים שמתחייבים מהמשבר. אין בתורתה התייחסות ממשית לניסיון המר של העבר, לתוצאות הקטלניות של הדפסת כסף בלתי מרוסנת, לפתיחה לרווחה של גבולות התקציב, לאינפלציה דוהרת, למשברים חריפים, כמו אלה בגרמניה שתרמו לעליית היטלר לשלטון, לעיוותים במבנה המשק או לפגיעה בכללי הדמוקרטיה הליברלית. במילים אחרות: הכל, או לפחות הרוב, הוא פוליטיקה ואחרינו המבול.
גם בישראל ישנם מי שמשננים את המנטרות של פרופ’ קלטון ודומיה, וזעקות השבר, המוצדקות בחלקן, של מגזרים רבים במשק נוכח מצוקותיהם הכלכליות הנוכחיות, היו עלולות להשפיע על קובעי המדיניות הכלכלית להיחפז ולנקוט מהלכים שהיו מחזירים אותנו שנות אור לאחור והופכים את ה־Start־up Nation ל־Run־down Nation. לממשלת החירום בראשות בנימין נתניהו יהיה אפוא תפקיד חשוב בהחזרת המשק בתום המשבר הנוכחי לפסים הנכונים, וללא שמן נחשים.