1. רק לעתים נדירות מטפל בית המשפט העליון בנושאים פוליטיים קואליציוניים, כך היה גם הפעם. השופטים פעלו נכון משפטית וציבורית, כשלא התערבו בהסכם בין המפלגות ואפשרו להעניק מנדט להקמת ממשלה לחבר כנסת שהוגש נגדו כתב אישום. בעניין ההסכם הקואליציוני, אף על פי שנזרעו בו מוקשים חוקתיים, הרי לאחר שהוא תוקן במידה חלקית, לא היה מקום להתערב או לפסול אותו. שופטי בג"ץ שמרו על זכותם לבחון משפטית את חוקי היסוד ששונו לאחר שהחקיקה תושלם.
באשר לשאלה בדבר כשירותו של בנימין נתניהו להקים ממשלה, גם בסוגיה זו פעל בג"ץ נכון. חוק יסוד "הממשלה" מאפשר לראש ממשלה עם כתבי אישום חמורים להמשיך לשמש בתפקידו עד פסק דין חלוט של בית משפט שמרשיע אותו בעבירות קלון. התיקון לחוק יסוד "הממשלה" נעשה לפני כמעט 20 שנה, בלי קשר לנתניהו. אני מעריך שמה שהנחה את המחוקקים היה השאלה מה להעדיף - את המצב של "והיה מחננו טהור" או יציבות השלטון והמשכיותו ומניעת מניפולציה פוליטית על ידי פקיד בפרקליטות, בכיר ככל שיהיה.
המחוקקים הכריעו על פי סמכותם והגיונם שרציפות השלטון עדיפה. לפיכך, עד שלא ישתנה, יש לכבד את החוק הקיים המאפשר לראש הממשלה לכהן תחת כתבי אישום. ראוי גם לזכור שכמו כל אחד במדינה, גם נתניהו זכאי ליהנות מ"חזקת החפות". ומכאן לדעתי הוא רשאי גם להקים ממשלה. זו הלוגיקה הפנימית שלדעתי הובילה את שופטי בג"ץ, שנתנו משקל רב לעובדה שיותר מ־61 חברי כנסת התכוונו לתמוך בנתניהו. בנימוקיהם התמציתיים נאמר כי החלטה להטיל עליו את הרכבת הממשלה, "היא החלטה הכרוכה בלב לבו של ההליך הדמוקרטי. התערבות חיצונית בהליך זה יש בה משום פגיעה מהותית בעקרון הכרעת הרוב".
גם בהיבט הציבורי פעלו השופטים נכון, משום שרוב הציבור רצה בממשלת אחדות לאומית. שופטי בג"ץ לא יכולים להישאר אדישים לרצון של רוב הציבור. הפעם זה היה יחסית קל, משום שהפן המשפטי והפן הציבורי היו זהים ולא הייתה סתירה ביניהם. בנסיבות העניין פסק הדין של בג"ץ היה לגופו של עניין. ההפתעה היחידה היא בכך שההחלטה התקבלה פה אחד על ידי 11 שופטים, ולא נותר ולו צדיק אחד בסדום שיחשוב אחרת. המונוליטיות הרעיונית והאחידות המחשבתית מפחידות אותי. קיימת ציפייה, לפחות בחלק מהציבור, גם לאמירה ערכית מצד השופטים.
הואיל ומדובר בשאלה שהיא גם ערכית, היה ראוי שתהיה גם דעת מיעוט שתגיד שראש ממשלה עם כתבי אישום לא יכול להקים ממשלה. גם אם החוק שותק בעניין זה. אפילו בבג"ץ המפורסם שעסק בפינוי ימית, היה בין 11 השופטים בהרכב שופט אחד שהיה בדעת מיעוט. אינני יודע מה התנהל בחדרי החדרים של בית המשפט העליון, ואינני יודע אם היו שופטים שהופעלה עליהם השפעה על מנת שישנו את דעתם ויצטרפו לדעת הרוב. אני סבור שפסק דין מיעוט היה מוסיף לכבודו של בית המשפט העליון ולא גורע ממנו.
בהחלטת השופטים טמון גם מוקש בעייתי, משום שהם הדגישו שאין בכוונתם להתערב בהסכם הקואליציוני לעת הזו. בדיונים ששודרו לציבור אמרה הנשיאה אסתר חיות כי בית המשפט יידרש לשינויים האקרובטיים שעשו הצדדים בחוקי היסוד רק לאחר שיחוקקו. בינתיים הם כבר חוקקו וכבר הוגשו עתירות בגינם. זו אומנם התחמקות אלגנטית, אבל עם בסיס משפטי ענייני, משום שככלל בתי המשפט, לרבות בג"ץ, לא עוסקים בשאלות תיאורטיות, וכשהתנהל הבג"ץ, החוקים עדיין לא חוקקו. מעניין מה תהיה עמדתם של השופטים עכשיו, לאחר שהחוקים המעוותים כבר חוקקו.
גם גורלו של נתניהו עלול להשתנות בעקבות משפטו בעוד פחות משבועיים. אם תהיה ודאות שהוא איננו יכול לנהל את ענייני המדינה במקביל לניהול משפטו, תצוץ שוב אפשרות להכריז עליו כנבצר עד לפסק הדין או עד הליכה לבחירות. בשעתו סבר היועמ"ש שלעת הזו טרם קם צורך להכריז על נבצרותו. כלומר, האופציה נותרה פתוחה.
2. הקרב בין כחול לבן לליכוד על כהונת שר המשפטים כמעט השמיט את הקרקע מתחת לאפשרות להקים ממשלה חדשה. פתאום משרד המשפטים נעשה חשוב עד כדי כך שהמפלגות מאיימות שלא תקום ממשלה אם משרד המשפטים לא יינתן להן במסגרת המשא ומתן הקואליציוני.
לא תמיד זה היה כך. בממשלה הראשונה שכונן בן־גוריון, משרד המשפטים נחשב למשרד קטן ובלתי חשוב, עד כדי כך שבן־גוריון הפקיד אותו בידי יו"ר מפלגה קטנה. בן־גוריון וחבריו להנהגה לא החשיבו את הפן המשפטי בענייני ניהול המדינה, ואכן, בעשורים הראשונים קשה לומר שהייתה פה דמוקרטיה בתפארתה.
שרי המשפטים לדורותיהם לא היו חשובים בזכות כהונתם. חשיבותם נבעה ממעמדם האישי, ובדרך כלל מקרבתם לאוזנו של ראש הממשלה. יעקב שמשון שפירא, חיים צדוק ודוד ליבאי היו מקורבים לגולדה מאיר ויצחק רבין, ושימשו באופן לא פורמלי גם כיועצים שלהם. מכאן נבעו כוחם ומעמדם.
עוד מראשית דרכה של המדינה היה ידוע שהעוצמה השלטונית במשרד המשפטים מכונסת תחת כנפיו של היועמ"ש, שהוא הסמכות העליונה להעמיד לדין או לסגור תיקים, וגם לבדוק את חוקיות מעשי הממשלה, להכשיר או לפסול אותם. תפקידיו העיקריים של שר המשפטים היו עמידתו בראש הוועדה לבחירת שופטים ובראש ועדת השרים לענייני חקיקה, שבאופן מעשי הייתה קובעת את סדר יומה של הכנסת בענייני חקיקה.
מלחמת ששת הימים העלתה את חשיבות הפן המשפטי בישראל, בעיקר בכל מה שקשור לסיפוח ולהתנהלות בשטחים. גם ריב הסמכויות המתמיד בין היועמ"שים לבין שרי המשפטים לדורותיהם תרם את שלו.
בסוף שנות ה־80, בעקבות התחזקותו ופעלתנותו של בג"ץ ושל בית המשפט העליון תחת הנהגתם של פרופ' אהרן ברק ומאיר שמגר, השתנו הדברים. החלה החלוקה בציבור בין שופטים ליברליים לשמרניים, ופתאום מינוי השופטים לבית המשפט העליון נעשה חשוב. החלטת היועמ"ש אביחי מנדלבליט ופרקליט המדינה שי ניצן להעמיד לדין את נתניהו בגין עבירות חמורות על טוהר המידות, העלתה שוב את חשיבותם של משרד המשפטים ושל שר המשפטים, משל יש בכוחו של השר לבטל כתב אישום שהוגש נגד ראש הממשלה.
בעקבות הגשת כתב האישום החלו בסביבתו של נתניהו ותומכיו לערוך דה־לגיטימציה למערכת המשפטית. לצורך כך מינה נתניהו את אמיר אוחנה לשר המשפטים. השר הזמני הצליח באופן חלקי לעשות מהומה ולהטיל מבוכה בפרקליטות אך לא הצליח חרף הציפיות ממנו לבטל את משפטו של נתניהו שעומד להיפתח בקרוב. כעת קיימת הציפייה ששר המשפטים החדש אבי ניסנקורן ישמור ויעטוף את המערכת המשפטית, ויגן עליה מפני כל הרוצים לכלותה.
[email protected]