הישיבה הממושכת בזמן הסגר הביאה אותי, כמו את יתר עם ישראל, לנסות מתכונים שונים להפגת השעמום. ראיתי מתכון עם תמונות מעוררות תיאבון של עוגה אוורירית וקלילה של לימון וקוקוס מאת אחת הקונדיטוריות המוכרות בארץ, שהתחייבה לאופים החובבים הליך פשוט להפליא עם תוצאות מבטיחות. מיד ניגשתי למלאכה וחיש מהר שלפתי את המצרכים, מדדתי את הכמויות ופעלתי בהתאם להוראות המדויקות.
ניחוחות האפייה מילאו את הבית וכולם המתינו בציפייה לצאת המאפה מהתנור. האכזבה הייתה גדולה, כאשר במקום מאפה מוצלח שהיה אמור לכנס את כולנו לכמה רגעי קסם קיבלתי כתף קרה מכולם על כך ששלפתי מהתנור עוגה צמיגית, מנופחת ודביקה.
עמדתי נוכח הבצקייה המנופחת והרהרתי כיצד אוכל לשדרג את התוצר. בשלב זה היה ברור שאיחרתי את המועד. או כמו שנשלחה לעברי קריאה מבישה מאחד החדרים: “אם היית שואלת אותנו, לא היינו ממליצים לך ללכת על זה בכלל”. ככה זה כשמנסים לעשות מלימון לימונדה. לא תמיד זה מצליח.
גם חברי ממשלת ישראל החדשה הבטיחו נסים ונפלאות לבוחרים. בינתיים האבטלה מרקיעה שחקים והאזרח הקטן מתחיל להבין שאת הבצקייה המנופחת שיוצאת מהתנור הוא צריך לאכול, וגם לשלם על המצרכים. מה שמזכיר את ההצהרות של ראש הממשלה נתניהו על כך שהליכוד היא המפלגה הכי דמוקרטית במדינה כי מתפקדי הליכוד הם אלו הבוחרים את מיקום החברים. הנה כי כן, נראה כי ההפך הוא הנכון.
לא דמוקרטיה ולא עוגה, אה, סליחה, נעליים. כי איך יכול להתקיים הליך דמוקרטי אם מתפקדי הליכוד, כ־117 אלף איש, הצביעו מי יוביל את המפלגה ובסוף הם מקבלים ההפך מזה? במקום את מי שמוביל בעשירייה הראשונה, כדוגמת גדעון סער (5) או ניר ברקת (9) או אבי דיכטר (11) – בעוד שכולם אף התקדמו מעלה במקום אחד כי גלעד ארדן (4) יוצא לשליחות כשגריר באו”ם – הם מקבלים את דוד אמסלם (19), אמיר אוחנה (21) או דוד ביטן (25).
עכשיו זה ברור למה חייבים למנות שר להשכלה גבוהה ומיד. – את זאב אלקין (12) – כדי שיסביר לנו איך ייתכן שאנשים מסוף הרשימה עוקפים בסיבוב אנשים בקדמת הרשימה? או מינויים של אנשים, כגון גברת אורלי לוי־אבקסיס, שחתכה ישר לעמדת השרה לענייני הכלום והשום דבר על גבם של בוחרי העבודה ומרצ.
ככה עובדת השיטה במפלגה הכי דמוקרטית במדינה? ככה ממנים בממשלת ישראל אנשים לתפקידי שרים מופרכים, כפולים ומכופלים, מומצאים ומיותרים בטיעון לטובת הכלל? נכון שיש מחיר לאחדות. ידענו זאת מהרגע שהבנו כי חייבים להתפשר, ופשרה זה לא רע, במיוחד כשאין ברירה. אך המחיר שאזרחי המדינה ישלמו על הסיאוב הבירוקרטי הזה הוא עצום, לא רק במחיר הכלכלי אלא בעיקר בחוסר האמון, הזלזול בנבחרי הציבור והמרמור.
בעוד שכמיליון מובטלים דורשים עבודה, בממשלה שלנו מחפשים היכן אפשר לשפוך עוד כסף ציבורי על מנת להשקיט אגו של מישהו שחושב שהוא משהו. נשאר רק לקוות שהממשלה החדשה תהיה יעילה ואיכותית מסך כל מרכיביה. בהצלחה.