שר הביטחון היוצא נפתלי בנט אמר שהאיראנים מתחילים לסגת מסוריה. הדברים היו מעט נמהרים ואולי מיותרים מבחינה דיפלומטית, אבל לא לגמרי שגויים, שכן כפי שאישר השבוע הרמטכ”ל הקודם גדי איזנקוט בראיון עיתונאי, פעולות צה”ל אכן מנעו את הכוונה האיראנית להתבסס בסוריה ולפתוח משם חזית נגד ישראל.
פתיחת חזית נגד ישראל בגבולה הצפוני תואמת את האסטרטגיה של טהרן לקרב את המלחמה עד כמה שניתן לשטח ישראל, כחלק מתוכנית רחבה יותר של הגנרל קאסם סולימאני, שחוסל בראשית השנה בידי האמריקאים, ולהקיף את מדינת ישראל בטבעת־חנק שתביא לחורבנה. הממשלה בראשות נתניהו קראה נכון את הכוונות האיראניות ולפני כשלוש שנים, בשיתוף פעולה מלא עם הדרג הצבאי, קיבלה “החלטה מז’ורית” כדברי הרמטכ”ל הקודם, לפעול התקפית נגד היוזמות האיראניות. פעולות אלה ממשיכות גם היום, ולפי “האקונומיסט” הבריטי, “התקיפות האוויריות של ישראל... מקשות על איראן לקיים את מעמדה בסוריה”.
ברם, אם המלחמה היא “המשך המדיניות בדרכים אחרות”, כפי שהגנרל הגרמני קלאוזביץ כתב בזמנו, הרי שהיא לא יכלה להיות מנותקת מהיבטים מדיניים שכרוכים בניהולה, ובמקרה הנדון, האינטרסים של רוסיה ואיראן בסוריה (ארצות הברית מאז ממשל אובמה, אך גם בממשל טראמפ, הפכה לשחקנית משנית יחסית). בתחילה, רוסיה ואיראן היו בעלות ברית כמעט מלאות בסוריה ובפרט כשהיה נדמה שמלחמת האזרחים שם תביא לסוף שלטונו של הנשיא אסד ששתיהן רצו ביקרו, ושתיהן חששו פן תבוסתו תחזיר לסוריה את השפעת ארצות הברית, בעיקר בתחום הכלכלי.
מוסקבה וטהרן חילקו ביניהן את התפקידים: איראן סיפקה את כוח האדם — חיזבאללה וארגונים שיעיים שונים — שהטה את הכף בקרבות, ורוסיה פרשה את המטרייה האווירית שהבטיחה כדי שידם של כוחות אסד ובעלי בריתם תהיה על העליונה. אך עכשיו, כפי שנכתב בתחקיר מדיני מעודכן שהתפרסם בימים אלה, “יש סיבות טובות לצפות שהמטרות הנפרדות של מוסקבה וטהרן, הפערים האסטרטגיים והבדלי האינטרסים ביניהן, יביאו לדינמיקה גיאופוליטית חדשה”. על פי ניתוח זה וניתוחים ממקורות אחרים, מוסקבה רואה בנושא הסורי חלק ממשימה מקיפה להבטיח את מקומה כמעצמה עולמית, ואחד התנאים לכך הוא נוכחות והשפעה מדינית במזרח התיכון על כל הגורמים הפועלים בו — גם איראן, אך גם ישראל (וסעודיה ומצרים) שהיחסים עמה וביטחונה נחשבים בעיניה מרכיבים חשובים לקידום מגמותיה הכוללות במזרח התיכון. זאת בעוד שטהרן, כאמור, רואה בסוריה מוצב צבאי קדמי נגד ישראל.
עוד בינואר התבטא סגן שר החוץ הרוסי סרגיי ריבקוב ש”אין ממש ברית בין רוסיה לאיראן במישור הסורי”. בנוסף לסוגיות המדיניות והצבאיות, יש כמובן גם אינטרסים כלכליים מנוגדים, כשהן מוסקבה והן טהרן חותרות להבטיח לעצמן נתח עיקרי בשיקום הכלכלי של סוריה שלאחר מלחמת האזרחים. נושא נוסף עם פוטנציאל לעימות הוא שמוסקבה מתחילה לפקפק ביתרונות שבהמשך שלטונו של הנשיא אסד בעוד שטהרן רואה בו בעל ברית ווסאל נוח, גם מבחינת שיוכו העלאווי, לביסוס מעמדה באזור. אין המדובר בקרע או בנתק מוחלט, יש עדיין אינטרסים משותפים.
חוכמה מדינית מתבטאת לא רק בצעדים דיפלומטיים יזומים אלא גם בניצול מצבים שמקורם בשיקולים ואינטרסים של גורמים אחרים. ההישג המדיני והביטחוני העיקרי של נתניהו בתקופה זאת היה בהבנת הצדדים השונים של המציאות הגיאופוליטית המתפרשת במזרח התיכון, ובמיצוי הצעדים המדיניים והביטחוניים הנכונים שנבעו מכך — צעדים שאפשרו את “המהלכים המז’וריים” שהרמטכ”ל לשעבר התייחס אליהם, ושבין היתר עוררו את חמתו של מי שהיה עד לאחרונה ראש הוועדה לביטחון לאומי ויחסי חוץ בפרלמנט האיראני, ושלדבריו “נראה שקיים תיאום בין ישראל ויחידות ההגנה האווירית הרוסיות שבסיסן בסוריה”. אין ביכולתנו לסתור או לאשר את טענותיו, אך אפשר בהחלט לקבוע שקידום המטרות הביטחוניות החיוניות של ישראל, תוך איזון מעשי בין אינטרסים אסטרטגיים פרגמטיים משותפים עם רוסיה לבין אינטרסים אסטרטגיים קבועים עם ארצות הברית, הוא הישג שסטודנטים להיסטוריה ומדיניות ילמדו בעתיד.