משבר הקורונה יירשם בספרי ההיסטוריה לא בגלל האבידות בנפש או שיבוש החיים והשגרה, ואפילו לא בגלל הפגיעה הקשה בכלכלה. הוא ייזכר כיוון שדווקא בנקודה זו בהיסטוריה, שבה אנחנו מפותחים יותר מאי־פעם מבחינה טכנולוגית, חשנו לפתע שבריריים מתמיד.
הווירוס גרם לנו לרדת מעולם החלומות שרקמנו, שבו אנו מתקשרים עם עוזרות אישיות, מפעילים את הבתים החכמים שלנו מרחוק, מסננים מועמדים לעבודה באמצעות אלגוריתמים ומכירים בני זוג דרך אפליקציות. הווירוס הזכיר לנו שאף על פי שאנו לא אוהבים להודות בך, אנחנו עדיין זקוקים לאינטראקציה אנושית כמו לחמצן.
אחד המאפיינים הבולטים של המשבר היה הבידוד החברתי, ולכן אחד מהשחקנים המרכזיים שלו היה הזום - שסיפק מענה לצורך בקשר אנושי ואפשר לנו להמשיך לתקשר כשכל אינטראקציה אחרת נמנעה. פגישות עסקים, מפגשים חברתיים, דייטים ואף ישיבות ממשלה, הכל נעשה באמצעות שיחות וידיאו. הטענה הייתה שהטרנד יתחזק גם לאחר המשבר. מהרגע שראינו שזה אפשרי - לא יהיה יותר צורך במשרדים ובפגישות פנים אל פנים. אפילו ימי הולדת, דייטים ומסיבות קריוקי יתנהלו באמצעות הזום.
כל זה טוב ויפה בתיאוריה. הטכנולוגיה אומנם אפשרה לנו להמשיך לתפקד, אבל התלות הכמעט מוחלטת בה הראתה לנו דבר נוסף, משמעותי לא פחות: עד כמה אנחנו רחוקים מעולם שבו נוכל לתקשר באמצעים דיגיטליים בלבד. התקופה הזו הבהירה שעל אף הנוחות שאותה מאפשרת הקדמה, אנחנו עדיין יצורים אנושיים שזקוקים אנושות למגע, למבט, לריח, לקרבה.
ההגבלות שהושמו על מפגשים חברתיים שיבשו את המערכת ההורמונלית והובילו לשינוי בתהליכי החשיבה, בדפוסי השינה ובחלומות. המפגשים הווירטואליים נעדרים תקשורת בלתי מילולית, שהינה לב לבה של האינטראקציה הבינאישית. אותות שמעבירים מידע מעבר לתוכן הטקסטואלי של הנאמר, ומאפשרים הבנה של כוונות האחר ושל מידת מעורבותו באינטראקציה. האם הוא הישיר או השפיל מבטו, באיזה מרחק היא עומדת ממני, האם היא שותקת כי היא חושבת על דבריי או שאין לה יותר מה לומר? ואכן, אחד הקשיים המשמעותיים בשיחות הווידיאו שעליו דיווחו המשתמשים הוא שהטכנולוגיה לא מאפשרת להביט זה לזה בעיניים. העיניים, שהן הראי לנפש, שמאפשרות לנו לדעת כיצד האדם שמולנו חש. אנחנו יכולים לומר דבר אחד, והעיניים יכולות לחשוף דבר אחר לגמרי.
הניסיונות להבין את כוונות האחר מתוך קלט כל כך חלש כמו שיחת וידיאו, ומצד שני להיות אקספרסיביים ולהתאמץ להביע את תחושתנו, מעייפים מאוד את המערכות הקוגניטיבית ומייצרים תשישות, המכונה "עייפות זום" (Zoom fatigue). תשישות שלא מאפיינת אינטראקציות פנים אל פנים.
מוחנו מייצר משמעויות מתוך רמזים בלתי מילוליים, המסייעים להבניית תמונה הוליסטית של המסר ומהווים את הבסיס לאינטימיות בקשר. בשיחות וידיאו, למוחנו אין את הפריבילגיה הזו. היכולת ללקט מידע מהבעות פנים מאותגרת, וגם היכולת להביע רגש מוגבלת. מוחנו, שמחווט לעבד רמזים בלתי מילוליים באינטראקציה, מתקשה לזהות הבעות וכוונות. הדקויות של שפת הגוף לא עוברות היטב דרך המסך הקטן, והיעדרן מקצין את חוויית הבדידות.
אחד הביטויים המשמעותיים לצורך שלנו במגע אנושי ובקרבה פיזית ניכר בשינוי בתפקוד המערכת ההורמונלית שלנו. המצב החדש הוביל לשינויים בדפוסי השינה והחלימה. אנשים בכל העולם דיווחו על כך שתוכני החלומות שלהם השתנו בתקופת המגיפה. הם התאפיינו בלחץ, בידוד ושינויים, וכן במערבולת של רגשות שליליים, המבדילים אותם מהחלומות הטיפוסיים.
תוכני חלומות קשורים למצב הנפשי שלנו. בזמן החלום ההגנות ששומרות על האגו נחלשות. הגנות אלו חוסמות תכנים המאיימים עלינו מלהגיע למודעות. התהליכים הנוירו־ביולוגיים המעורבים בחלימה הינם אותם מנגנונים המופעלים בהשפעת סמים פסיכדליים. במילים פשוטות - אזורי תפקוד גבוהים במוחנו "נכבים", מה שגורם לדיסאינהיביציה, מצב שבו לא ניתן לשלוט על התגובות ועל המעצורים הרגשיים.
תופעה זו מכונה "עיכוב במעצורים רגשיים" - מצב שבו הרגשות מציפים את התודעה, במיוחד בשלב תנועת העיניים המהירה (REM), שבו לרוב מתרחשת החלימה. אף על פי שתהליכים אלה מתרחשים מדי לילה, רוב האנשים לא זוכרים את חלומותיהם בזמן שגרה. אך כתוצאה מהבידוד והלחץ שבו היינו נתונים במשבר, ניכר שינוי בתוכני החלומות. חלומות ביזאריים, עמוסי סמליות, מאפשרים לחולמים להתגבר על טראומות נפשיות או על גורמי לחץ יומיומיים בכך שהם מסירים את ההגנות ששומרות על האגו במהלך היום ומדחיקות אותן מהמודעות. האגו שומר עלינו מפני תכנים שמאיימים עלינו, אך בזמן השינה, כאשר ההגנות נחלשות, החלומות מאפשרים לנו לעבד את הדברים בסביבה בטוחה.
בזמן שגרה החלומות מקבלים השראה מאירועים שקרו לנו ביומיום, אך במהלך הבידוד בבית לא הייתה התרחשות של אירועים, ולכן תוכני החלומות התמלאו בתכנים מהעבר או מהלא מודע שלנו. אנשים גם החלו לזכור את החלומות בצורה יותר מפורטת. תהליך ההיזכרות בחלום מאפשר לנו להבין מה על לבנו, מה מטריד אותנו, ומאפשר בכך להתגבר על המצוקות. זהו תהליך לא מודע המאותת לנו שהגיע הזמן להתבונן פנימה.
המגיפה יצרה את הניסוי הפסיכולוגי הגדול בעולם, ובכך סיפקה מענה לאחת השאלות שהטרידו אותנו כבר תקופה ארוכה: האם האנושות בשלה לעבור לעידן הבא, עידן של דומיננטיות טכנולוגית. עוד לפני המגיפה העולם הדיגיטלי החל ממלא יותר ויותר פונקציות בחיינו. אך הווירוס הבהיר לנו שאנחנו עדיין לא שם. לא כי אנחנו לא רוצים להיות שם, אלא כי אנחנו לא בשלים. המגיפה הוכיחה את מה שתמיד ידענו: מוחנו לא התפתח בקצב של הטכנולוגיה. הוא זקוק לקשרים, שאותם אנו צורכים כמו חמצן. מוחנו (עדיין) לא בנוי לאינטראקציות וירטואליות. אנחנו אומנם נמשיך לתפקד גם כאשר הקשרים החברתיים שלנו יתווכו באמצעים וירטואליים, אבל במחיר של פגיעה אנושה ברווחה הנפשית. הכותבת היא חוקרת התנהגות בעידן הדיגיטלי, המרכז הבינתחומי הרצליה.