אם יש משהו העלול באמת לדרדר את החברה בישראל לאסון לאומי־היסטורי נוסף, הוא לא הבדלי ההשקפות, השסעים החברתיים, ההשתייכות למפלגה או תנועה – אלא הסגנון ודרך ההתבטאות שלנו. הבעת עמדה בזירה הפומבית נעשית אצלנו בסגנון פראי ומופרע, בהטחת עלבונות, בפסילת האחר, וגם כמובן בהרמת קול צעקני ונלהב. החברה הישראלית מאבדת את יכולתה לתת ביטוי להשקפות עולם שונות ולמחלוקות בדרך עניינית ומנומסת שיש בה גם משום כיבוד הזולת.
אנו פוסלים אישית וטוטלית, לא רק את השקפת העולם אלא את האדם עצמו. הצבנו תג סימון ברור המאפשר לנו להביע את שאט נפשנו בקלילות רבה, “הוא שייך לימין”, ואנו אמורים לראות מול עינינו את כל קבוצות המתלהמים והצעקנים בימין. "הוא שייך לשמאל" ואז אנו אמורים לראות מול עינינו את כל אלה המקצינים בהשקפת עולמם עד כדי פסילתה של מדינת ישראל כולה. ההקצנה היא נחלת הכלל, גם בימין וגם בשמאל.
לא אשכח שיום אחד עשתה גברת צעירה את צרכיה על דגל ישראל ושיתפה זאת ברשתות החברתיות. מאמר דעה בעיתון “הארץ” טען כי לשם כך הוענק חופש הביטוי, שהופך אצלנו לחופש לבזות ולמחוק ערכים. וכשזה נעשה, כמובן בהתלהמות וגסות הרוח, זוכים המתלהמים ליותר תשומת לב וכיסוי תקשורתי; וכך בעצם מזינה התקשורת את תופעת ההידרדרות בשיח הציבורי בישראל. מי שצעק והתלהם רואה את פרסום דבריו כמחמאה אישית גדולה. קהל חבריו ומעריציו יטפחו על שכמו. הוא ימהר להבין כי זוהי הדרך לזכות בתשומת לב. כך גם בפאנלים הטלוויזיוניים, ובוודאי ברשתות החברתיות, שם הזוהמה נשפכת ללא כל מעצורים. אם מישהו לא מסכים עם דעתך תוגדר כמטומטם, טיפש, כסיל וחסר דעת או אולי אפילו בוגד.
ואין יותר גבולות, שכן השנאה מזינה את עצמה ופסילת הזולת חסרת המעצורים מגיעה לשיאים חדשים. איומים ישירים על חייו ומשפחתו של היועץ המשפטי לממשלה כבר עוברים אצלנו בקול ענות חלושה, על אף שזה צריך להזכיר לנו חלום בלהות של השתלטות העולם התחתון. ומכאן זה מחלחל לדור הצעיר. ילדה מאיימת על חברתה שהיא תרצח אותה ואיך מגיב המורה? הוא מתקן לה את התחביר. אנו לא ערים מספיק לסכנה ומדחיקים את הידיעה שאלימות מילולית מולידה אלימות פיזית.
נראה שאנו לא רוצים להפיק לקח מהרס האומה שלנו בתקופת הבית השני כשהפלגנות הולידה רציחות אישיות ושריפת אסמי תבואה בזמן המצור; וגם לא לומדים מהשואה. העובדה שעם שלם קם לרצוח באופן שיטתי ותעשייתי עם אחר, מקורה בשחיקת כבוד האדם וביזויו השיטתי בפומבי, וכל זה, אנו יודעים, התחיל בשיח אלים רווי שנאה והסתה. העברנו חוק יסוד השומר על כבוד האדם וחירותו, ואף ערכיו של חוק זה מותקפים.
אם לא נדע כיצד לרסן את עצמנו, כולל אמצעי התקשורת הנותנים לכך את הביטוי העוצמתי ביותר, נהרוס בסופו של דבר את החברה בישראל. אז אולי כדאי שנתחיל במערכת החינוך, ושהשר החדש גלנט יתייצב מול אתגר זה במסגרת המערכת שעליה הוא מופקד. אם נתחיל שם ייתכן ותהיה לכך השפעה רחבה יותר.