אנחנו חוזרים לערב 22 מאי 2000 ולשאול מופז הנדהם משאלתו של אהוד ברק: האם ניתן להוציא את צה"ל כבר הלילה מלבנון. הוא מתייעץ עם גבי אשכנזי; אשכנזי מתייעץ עם שני הקצינים הבכירים בשטח: תא"לים בני גנץ ומשה קפלינסקי. המלצתם: לא עכשיו, אלא בליל 23־24 במאי. ברק מסכים, ומשביע את מופז לשמור על חשאיות ההחלטה. השיקול העליון הוא לצאת ולהפתיע לחלוטין את חיזבאללה, שהכין עצמו ליציאה של צה"ל החל בתחילת יוני. היה מודיעין טוב ולפיו חיזבאללה עושה הכנות ותכנונים ללוות את היציאה באש עזה ובשורה של פיגועים קשים; שתהיה זאת יציאה תוך כדי מלחמה של ממש. ועל רקע זה להציג את היציאה כבריחה תחת אש של חיזבאללה. 

רשמית ופומבית ישראל הודיעה כי תצא מלבנון לקראת מחצית יולי; מופז הנחה את צה"ל להיות מוכן ליציאה עד סוף מאי. תוכנית היציאה של הפיקוד אושרה והוא החל בצעדים קטנים וחשאיים להוציא ציוד מלבנון כבר מראשית מאי. סך הכל זאת הייתה תוכנית סדורה שהוכנה היטב על ידי פיקוד צפון החל במחצית השנייה של פברואר 2000. החשאיות, שתכליתה להשיג הפתעה על מנת לשמור על חיילי צה"ל, נשמרה בקפדנות במטכ"ל ובפיקוד, כך שאפילו אלופי המטה הכללי, בכללם ראש אמ"ן, לא ידעו על מועד היציאה, וכן שרי הקבינט. ב־23 במאי בערב הגיעו ברק ומופז לפיקוד צפון, ושם עם אשכנזי הודיעו כי היציאה המלאה מתחילה עכשיו. ההפתעה אחזה בכל. בשעה 6:48 קיבל אשכנזי את הדיווח שהחייל האחרון יצא מלבנון ואין אף נפגע.

נכון שנשאר ציוד שלא הספיקו להשמידו – תוצר ההפתעה – אך לומר במשך שנים שהייתה כאן "בריחה", הרי זה הבל הבלים של בורות ורשעות. מהיכן זה נובע? לדעתי מהסיבות הבאות: ראשית, אנשי התקשורת הופתעו. דבר לא דלף אליהם, ברק לא שיתף אותם בסוד היציאה. על כך נטרו לו טינה והחלו לתקוף אותו על "הבריחה". שנית, השמאל (בהכללה), מאוחר יותר, צירף את היציאה ל"חטאו" של ברק בכך שחשף פומבית בקמפ דיוויד כי "אין פרטנר פלסטיני". שלישית, הימין (בהכללה) רצה בכלל להישאר בלבנון ותלה ביציאה את כל האסונות שבאו, לדעתו, מאז ועד היום על מדינת ישראל. רביעית, ההשפעה החזותית הדרמטית שהייתה על הציבור הישראלי למראה מחזות קורעי הלב של הנהירה לשערי הגדר של אנשי צד"ל ומשפחותיהם, ושל כל אלו ששיתפו פעולה עם ישראל.

אכן, עבור צד"ל היציאה מלבנון הייתה טרגדיה. הפתאומיות היממה אותם כמכת ברק. לאחר 25 שנים של שיתוף פעולה, נאמנות והבטחות, צה"ל מפקיר אותם. מבחינת אוכלוסיית צד"ל זאת הייתה "בריחה". חיזבאללה הופתע לחלוטין, אך מבחינתו עצם היציאה שלנו היה עבורו הישג, ואך טבעי שהוא הציג זאת כ"בריחה". ובו בזמן היציאה קיבלה הכרה ולגיטימיות בינלאומית. הגבול עם לבנון, הקו הכחול במפות, קיבל לגיטימיות; חיזבאללה כיבד אותה עד ה־12 ביולי 2006, שעה שפעל דרך הגבול הלבנוני, והודיע מאוחר יותר שהוא מצטער על כך, ובכך פתח את מלחמת לבנון השנייה. דין שונה הוא הגבול המזרחי עם לבנון (בהר דב ובאזור שהלבנונים קוראים לו חוות שבעה). שם חיזבאללה וממשלת לבנון לא הכירו בלגיטימיות הגבול, אך זהו כבר סיפור אחר.