לפני כשבועיים, בשיא האופוריה שלאחר "כיבוש" הקורונה, כתבתי כי איני סומך על אזרחי ישראל שינהגו באחריות אישית במסגרת "אסטרטגיית היציאה". הזהרתי לא לפתוח את המשק כי האזרחים אינם עוטים מסיכות ולא שומרים על ריחוק חברתי.
לצערי, צדקתי. אזרחי ישראל ממשיכים לנהוג בהפקרות, והתקשורת, שלה תפקיד מרכזי בהעברת מסרים, מעודדת זלזול בהנחיות משרד הבריאות. התקשורת הובילה שלושה קווי התייחסות: האחד היה זלזול בהנחיות משרד הבריאות ובחומרת המגיפה. השני היה זלזול בחומרה של גישת ראש הממשלה ביחס לקורונה. הם העלו טענה שהמשק יכול היה להיפתח מוקדם יותר ושראש הממשלה השאיר את המשק סגור מסיבות פוליטיות. הקו השלישי היה להפעיל לחץ ציבורי על הממשלה לפתוח את המשק על ידי הצגת נפגעים כמו אומנים ועסקים קטנים. התקשורת גייסה רופאים שהפגינו זלזול בחומרת המגיפה, וזה השפיע על התנהלות האזרחים.
משמעותה של פתיחת בתי הספר והעסקים היא שכשפותחים בית ספר, מוסיפים ל"משפחה הגרעינית" את כל תלמידי הכיתות של הילדים במשפחה. כאשר פותחים קניון או תיאטרון, מוסיפים ל"משפחה הגרעינית" את המספר הממוצע של אנשים שבני ה"משפחה הגרעינית" פוגשים במשך היממה. המספר יכול להגיע לכמה מאות. בגין הפתיחה של עסקים ובתי ספר גדל הסיכוי להידבקות, אלא אם כן שומרים בקפדנות על הנחיות משרד הבריאות.
חוזרת ונשאלת השאלה מה לעשות עכשיו. סגירה חוזרת של המדינה אינה רעיון ישים מבחינה כלכלית. יש לחזור ולסגור סקטורים, יישובים, מוסדות ומתקנים, באופן סלקטיבי ועל בסיס מודיעין שיצטבר. יש להנהיג משמעת ברזל ולהעניש בחומרה את מפירי ההנחיות. השבועיים הקרובים יהיו קריטיים, ובמהלכם נדע מה מידת ההשפעה שיש לפתיחת העסקים ובתי הספר על שיעורי ההידבקות.
שמעתי את זעקת האומנים ואת טפטוף הדמעה השקטה של עובדי פניציה שנסגר. פניציה הוא מפעל שייצא זכוכית במיליארדי שקלים ופירנס אלפים. כדי שאדם יצרוך אומנות ותרבות הוא חייב קודם כל להתפרנס ולאכול. תמהתי על האומנים שלא טרחו להזכיר במחאתם את סגירת פניציה. אומנים יקרים, קודם תתמכו בעובדי התעשייה.
הכותב הוא נשיא התאחדות התעשיינים לשעבר