מצבי חירום ואיומים על שלמותה של ישראל מוכרים לנו משחר לידתה של המדינה, בעיקר בהקשרים ביטחוניים. האיום האפידמי, שאנחנו עדיין נמצאים בעיצומו, שונה בתכלית ומאוד מורכב, בעיקר בשל אי־הוודאות שבו. הוא מעלה חשש ממשי לבריאות הציבור, והצעדים שננקטו ועוד עתידים להינקט בשעת חירום משליכים ישירות ובהרחבה על המערכת הכלכלית והאזרחית במדינה.
באחד מפסקי הדין שלה אמרה שופטת בית המשפט העליון פרופ׳ דפנה ברק: "הרגולציה החוקתית של דיני החירום אינה אך עניין למשפט שבספר, אלא מעבדה חיה". אולם במקרים רבים בעבר נוצר חשש כבד מפני זליגה מהירה של שימוש בתקנות לשעת חירום מצד מקבלי ההחלטות, גם אם בחלק מהמקרים לא הייתה לכך הצדקה חזקה.
כאשר ממשלה מרחיבה את סמכויותיה באופן שמסכן את זכויותיהם הבסיסיות של תושביה, וכשנוצר חשש ממשי או מתקיים מצב שבו עלולה להתרחש פגיעה בחירות הפרט - שמירה על אופייה והתנהלותה של ישראל כדמוקרטיה הופכת לצורך לאומי בסיסי והכרחי.
הסיכון העיקרי טמון בהעברה בלתי מוגבלת ובלתי מבוקרת של סמכויות לרשות המבצעת, שבעצם פעילויותיה יכולה להפר את האיזון החוקתי, הפוליטי והחברתי. ניתוח קר, סטטיסטי, של המצב, מחייב הפעלתם של מנגנוני פיקוח שיפעילו איזונים ובלמים על הפעלת הסמכויות.
עד לכינונה של הממשלה הנוכחית מנגנונים אלו צלעו מאוד וזכו לביקורת נוקבת מצדו של בג"ץ. כיום, עם כינונן של ועדות הכנסת והפורומים הממשלתיים השונים, יש לקוות כי מנגנוני הפיקוח יפעלו ויפקחו, כפי שתפקידם מחייבם, ויושגו האיזונים המתחייבים.
מבחינת צעדים רשמיים, שורת ההגבלות שהטילה ישראל בניסיון לצמצם את התפשטות נגיף הקורונה מרחיקת לכת ביחס לרוב מדינות אירופה וארה"ב, אולם הן אינן מתקרבות עדיין לצעדים שנקטו מדינות באסיה, במיוחד בנושא איכון הטלפונים הניידים. בבחינת התוצאות, אין ספק כי הצעדים שנקטה ישראל נראים אפקטיביים לגל הראשון.
כאשר הטילה ממשלת המעבר על שירות הביטחון הכללי לאכן אזרחים שנדרשו לבידוד או את מי שבא במגע עם חולה קורונה, תמכתי בצעד מרחיק לכת זה. בעיניי, העובדה שהכלי מופעל על ידי השב"כ מבטיחה לו אמינות, ומעידה על כך שהחוק יישמר ושיובטחו לכל אזרח זכויותיו הבסיסית, בהן הזכות לפרטיות. סברתי כי בעתות חירום יש לנקוט צעדים בלתי שגרתיים, שיש בהם סכנה לחירויות הפרט, בשל החשש לשלום הציבור. בשקלול התועלת מול הסיכון היה זה צעד נכון.
אולם בשבועות האחרונים דוברים מטעם הממשלה, ובראשם ראש הממשלה בנימין נתניהו, אמרו כי נשקלת האפשרות להרחיב את תקנות החירום. אינני רופא. אינני יודע מה צופנת בחובה הקורונה לעתיד לבוא. ועדיין, אני סבור שאין צורך וגם אין הצדקה בהרחבת תקנות החירום. אחרי שהציבור נהג בצייתנות מופתית במילוי ההוראות, נראה לי תמוה למשל לאפשר לשוטרים להיכנס לבתים ללא צו.
הגבלות חופש התנועה, במיוחד בכניסה וביציאה מישראל, וההגבלות על חופש ההתקהלות - פוגעות כבר כעת בחלקים רבים מהציבור הישראלי, ובמקרים רבים באופן קשה. אין לי ספק כי להגבלות אלו, יחד עם פגיעה אפשרית בזכות לחירות, תהיינה השלכות כבדות משקל בחודשים הקרובים.
אף על פי שהמשבר לא הסתיים, הגיע הזמן לבדוק את נחיצותם של הצווים והתקנות שהופעלו מאז התפשטות הנגיף. כדאי שהבדיקה תיעשה על ידי גורמים שאינם מעורבים ישירות בהוצאתם ובהתקנתם.
חייבים לחזק את הפיקוח הפרלמנטרי של הכנסת על הצווים והתקנות שכבר מופעלים, ואף לתת לכך פומבי. טוב היה ונכון שהיועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט יפרסם בפומבי את עמדותיו לגבי הצעדים שננקטו ולגבי אלו שיש כוונה לבצעם. ביקורת שיפוטית היא קריטית במצבי חירום ומשבר.
כולי תקווה שאם וכאשר יובאו לאישור הממשלה הצעות להרחבת תקנות החירום, יימצאו השרים שישקלו את הפגיעה האפשרית בחירות הפרט אל מול התועלת הצפויה מהפעלתם של אמצעים אלו, וההמלצות לא תאושרנה.
התמודדות ישראל עם המגיפה יכולה להיות לא רק באמצעות מאבק על בריאות הציבור, אלא גם שעת איחוד ושיתוף פעולה חם ואנושי בין יהודים, ערבים, חילונים ודתיים. לקורונה אין שיוך פוליטי או לאומי, והיא אינה מבדילה בין רוב למיעוט. כולנו נלחמים בנגיף, וצעדים שיקצינו את דרכי המאבק לא בהכרח יתרמו לצמצומו או להיעלמותו של הנגיף. הכותב הינו ראש השב"כ לשעבר ונשיא חברת C.G.i למודיעין עסקי.