עוד בעידן טרום הקורונה מצבם של מעונות היום והגנים הפרטיים לא היה מזהיר. הסיבות - עודף רגולציה, לצד חוקים שעתידים להיכנס לקראת שנת הלימודים הבאה. בזמן שמעונות היום המפוקחים ע"י המדינה והמופעלים על ידי עמותות שפתחו רשתות גנים כגון ויצו, נעמ"ת ועוד, זוכים להקלות והטבות רבות כמו פטור משימוש חורג, פטור ממע"מ, גישה קלה להקצאות מבנים ולבניה והפעלת מעונות היום, אצלנו המצב שונה.

מעונות היום הפרטיים משלמים מע"מ, ארנונה עסקית בסכומים של למעלה מפי 3 ועד פי 6 מארנונה רגילה, משלמים עשרות אלפי שקלים תשלום היתר לשימוש חורג ועוד. אותם סכומי כסף לא מבוטלים המסתכמים בעשרות ומאות אלפי שקלים נופלים על בעלי הגנים ומעונות היום הפרטיים, וכמובן עליכם ההורים.

אם כך, מדוע חוסר השוויון? העמותות המפעילות את אותם מעונות יום למעשה הוקמו כארגוני נשים, והמטרה הייתה לעודד את הנשים לצאת לעבודה, ולגרום למצב שבו יהיה כלכלי לאימהות לצאת לעבוד. על מנת ליצור אפשרות שבה התשלום למעון יום לפעוטות יהיה נמוך, פטרה המדינה את הגנים מתשלומים מסוימים בהגדרת "מוסד חינוכי".

כך למעשה, נוצרה אפליה בחסות המדינה. מחד, המצב הנוכחי מעודד את הגנים הפרטיים לפעול שכן ישנם 2,500 מעונות מפוקחים בלבד, מה שלא ממש מספיק לטפל בכל ילדי ישראל, לפיכך ישנם כ-10,000 גנים פרטיים נוספים. אלא שבעוד הגנים המפוקחים נהנים מהטבות מפליגות, בחרה המדינה במהלך השנים, מחד לעודד את הגנים הפרטיים לפעול בתוך מבני המגורים ובלב שכונות המגורים, על מנת לפתור את המצוקה הקיימת, ומאידך השיתה עליהם רגולציה קשוחה שגורמת לבעלי גנים רבים להתייאש ולסגור את הגן שבבעלותם.

ישנן חמש בעיות עיקריות: דרישה להוצאת היתר לשימוש חורג; תשלום ארנונה עסקית; דרישות מיגון יקרות של הג"א ופיקוד העורף; דרישות שינויי מבנים של משרד הבריאות. לדוגמה חובת כניסת ספקים נפרדת לגן, גודל מינימלי למטבח, ועוד. דרישות אלו אינן מקובלות על מפעילי מעונות היום הפרטיים והם לא יוכלו לעמוד בהן. בנוסף, מספטמבר הקרוב תחול חובת התקנת מצלמות במסגרת חוק הפיקוח.

לצערנו בעקבות הקורונה רבים מחברנו מרימים ידיים ופשוט סוגרים את הגן. בימי הקורונה נסגרו למעלה מ-2000 מעונות יום פרטיים ולמעלה מ-10,000 פעוטות גילו כי לא יוכלו לחזור לחיקן של הגננות והצוות האהובים.

למעשה, אנחנו מותקפים מכמה חזיתות. החזית הראשונה היא הממשלה שמשיתה עלינו חוקים שמשמעותם גזר דין מוות לחלקנו, והחזית השנייה היא הרשויות המקומיות ודרישות השימוש החורג ושינויי המבנים הבלתי אפשריים במבנים פרטיים שברובם מושכרים מבעלי דירות.

חזית כואבת יותר היא חזית שמעולם לא הכרנו, מול ההורים. על מנת לשרוד אנו חייבים לבקש מהם כסף בכדי לכסות על ההפסדים. כך נאלצנו, כמקבצי נדבות, לבקש כסף מההורים במקום שהמדינה תיקח אחריות על השלכות המשבר.

כך העמיק משבר אמון בינינו לבין ההורים, שעוד יחריף. מדוע? חוק המצלמות. כך, בספטמבר אני כבעל גן מחויב להתקין מצלמה, אך אסור לי להראות את החומר להורים. האבסורד הבלתי נתפס הוא שאם הורה רוצה לראות תיעוד ממה שקורה בגן, הוא יתבקש להגיש תלונה רשמית וייפתח תיק חקירה פלילית. באותו זמן, רשאית המשטרה לסגור את הגן עד לתום הבדיקה והשר הממונה רשאי לשלול היתר הפעלת מעון כתוצאה מסעיף 9 בחוק הפיקוח.

ההשלכות ברורות: הפסד כספי אדיר, וכמובן פגיעה במוניטין שהושג בדם יזע ודמעות לעתים במשך עשרות שנים, כולל מעונות שעוברים כמסורת משפחתית מאם לבת. זאת, במקום הגיון פשוט שלפיו נפתח בשמחה את ממצאי התיעוד לכל הורה.

אז מה אנחנו דורשים? שוויון הכרה. אם מקבלי ההחלטות יקלו עלינו, יבטלו את הארנונה העסקית, יבטלו את עניין השימוש החורג, יתקנו את חוק המצלמות ויקלו עלינו במסים כמו הגנים המפוקחים, ירוויחו כולם: הילדים, אנחנו וכמובן ההורים שייהנו מטיפול מסור בילדיהם במחירים אטרקטיביים יותר.

הכותב הוא מנכ"ל התאחדות מעונות היום הפרטיים