רא”ל (מיל’) גדי איזנקוט – רמטכ”ל מצוין ואחד הטובים בשנים האחרונות – אכזב. כשהשתחרר מהצבא הצהיר “אין לי תיאבון להצטרף לפוליטיקה”, וכעבור קצת למעלה משנה הודיע בראיון עיתונאי שהוא דווקא כן רוצה להצטרף לזירה הפוליטית “מפני שאני רוצה לעשות מדינה טובה יותר ולחזור ולהשפיע”.
במילים אחרות, איזנקוט חושב שהדרך היחידה שאפשר “לעשות מדינה טובה יותר ולהשפיע” היא באמצעות ספסלי הכנסת, ולא למשל בעיסוק בחינוך או בעבודה יצרנית ובניהול מיזמים גדולים או בפעילות חברתית, אלא רק בפוליטיקה. אגב, הוא עצמו ער, אולי בתת־מודע, למגבלות הדרך שהוא מתאווה אליה כשבאותו ראיון הוא אומר “אני חושב שלאנשי צבא יש תכונות שאולי פחות מתאימות לפוליטיקה”, וזה נכון, כי הצבא, כל צבא, הוא גוף היררכי שמושתת על מערכת מתואמת של פקודות וביצוען, בעוד שהפוליטיקה היא מערכת של משאים ומתנים, של “תן וקח”, של אמנות האפשרי, ולפעמים גם של אידיאולוגיה.
מי שהבין זאת היה למשל רב־אלוף צבי (צ’רה) צור, שנבחר לכנסת ב־1965, ולמחרת הבחירות פרש ממנה. לפני כ־100 שנים כתב מקס ובר, אבי הסוציולוגיה המודרנית והרציונלית: “הפוליטיקה איננה ככל העיסוקים ולה כללים הכרחיים משל עצמה” ואולי זו הסיבה מדוע אנשי צבא רבים, כולל מפקדים בכירים, נכשלו כשעברו לתחום הפוליטי, או שהתגלה פתאום שתכונותיהם כמפקדים מוצלחים לא בהכרח הכשירו אותם להבנה האסטרטגית והמדינית המקיפה שדרושה למנהיג מדיני.
הדוכס מוולינגטון הבריטי שניצח את נפוליאון בקרב ווטרלו שימש בהמשך ראש ממשלה שנוי במחלוקת. גם הגנרל גראנט, הבולט שבמפקדי הצפון במלחמת האזרחים האמריקאית היה נשיא בינוני ביותר, ולגבי הגנרל אייזנהאואר שהתלבט עד לרגע האחרון בין מועמדות לנשיאות מטעם הרפובליקנים או הדמוקרטים, יש חילוקי דעות, בפרט לגבי הבנתו הגיאופוליטית כמפקד כוחות הברית במלחמת העולם השנייה וכנשיא ארצות הברית.
כמובן שיש יוצאים מהכלל כמו דה־גול, אבל אפשר לספור אותם על אצבעות יד אחת. גם בישראל הניסיון איננו שונה בתכלית; העיתונאי הוותיק אברהם תירוש מנה במאמר בעיתון זה שורה ארוכה של רמטכ”לים וקצינים בכירים לשעבר שנכנסו לחיים הפוליטיים מבלי שהשאירו רישום בולט על ההיסטוריה.
אומנם גם אצלנו היו חריגים לטובה, כמו משה דיין, שמנחם בגין אמר עליו שהעולם רואה בו “את הדה־גול הישראלי”, שהעדיף להישאר בתפקידו כשר ביטחון במקום לעטות את גלימת ראש הממשלה, הגם שבעקבות מלחמת ששת הימים נראה בעיני רוב הציבור כמועמד המוביל לכך.
או אריק שרון שהיה ללא ספק מנהיג משכמו ומעלה, אך ליקוייו בתחום האסטרטגיה המדינית, הן במלחמת לבנון הראשונה והן בהינתקות מעזה, מעיבים על מקומו בהיסטוריה מבחינה זאת. על יצחק רבין אמרו שבקדנציה השנייה התגבר על חסרונותיו מהקדנציה הראשונה, ואז באה פרשת אוסלו שחייבה אותנו להסתכלות חדשה. אין, כמובן, להקיש מכל זאת שרמטכ”ל לשעבר או קצין בכיר אחר איננו יכול להיות גם מנהיג אזרחי טוב, אלא שהדרגות שעל כתפיו אינן ערובה לכך.
פרופ' אליוט כהן, מרצה בכיר בהיסטוריה מדינית וצבאית ומי שכיהן כיועצה המדיני של קונדוליסה רייס בממשל ג’ורג’ וו. בוש, מעלה על נס בספרו “פיקוד עליון” את צ’רצ’יל, קלמנסו (ראש ממשלת צרפת במלחמת העולם הראשונה), לינקולן ובן גוריון כאסטרטגים מעולים חרף היותם אזרחים ולא אנשי צבא — כלומר שאפילו במלחמה, כל שכן לגבי נושאים מדיניים שקשורים במלחמות או במניעתן, אין בהכרח רבותא לאנשי צבא, וזה נכון גם עכשיו.
אינני שותף לביקורת של השמאל שישראל היא כביכול מדינה מיליטריסטית. נכון שלביטחוניסטים שמור אצלנו מקום מיוחד בגלל הסירוב העיקש של אויבינו להשלים עם קיומנו וההיסטוריה הטרגית של העם היהודי. עם זאת, קשה שלא להתרשם לרעה מבחינה חינוכית ולגבי התדמית שלנו בעולם, מהעובדה שבצמרת כחול לבן “ההיסטורית”, למשל, היו לא פחות משלושה רמטכ”לים לשעבר ושגם מפלגות אחרות שבקושי שרדו את הבחירות, צירפו לרשימתן כמה גנרלים עלומים במאמץ נואש לקשט את הרשימה (גם בליכוד יש שני אלופים במיל’, אך הם נבחרו בפריימריז דמוקרטיים). יש לקוות שאיזנקוט בכל זאת לא ייכנע ליצר הפוליטי. הוא בהחלט יוכל לתרום תרומה חשובה לדרכה ולעתידה של מדינת ישראל, ולכך יש נתיבים נוספים לפוליטיקה.