בסיבוב הקודם, שבו דנו 11 שופטי בג"ץ בעתירות הקשורות בהסכם הקואליציוני, דחו השופטים - על פני הדברים פה אחד - את העתירות.
עם פרסום פסק הדין הכותרות בתקשורת יצרו רושם כאילו מדובר במשחק כדורגל, שבו קבוצה אחת הביסה את השנייה בתוצאה של 0:11 - כמניין השופטים שדחו פה אחד את העתירה.
אלא שלמקרא פסק הדין המלא ניתן היה ללמוד כבר אז שמדובר בהחלטה שניתנה במערכה הראשונה. ואם להמשיך בהשוואה לכדורגל, אזי מדובר במשחק שטרם הסתיים. בית המשפט קבע כי ניתן יהיה לדון בכל העתירות הקשורות בחקיקה רק לאחר סיום הליכי החקיקה בכנסת. והנה, הגיעה השעה המיוחלת. החוקים נחקקו - ועתה אנו מצויים שוב לפתחו של בג"ץ.
עתה יצטרך בג"ץ להחליט לגופו של עניין. בין היתר, האם יש מקום לפסול את החקיקה שמעגנת את מעמדו של ח"כ בני גנץ כראש ממשלה חליפי, ובהמשך את ראש הממשלה בנימין נתניהו כראש ממשלה חליפי.
מצד אחד, יש שיאמרו כי על בג"ץ להתערב בחקיקה ששינתה סדרי בראשית. מנגד, יש שיאמרו כי אין זה מתפקידו של בג"ץ להתערב בהסכמים הקואליציוניים, המצויים בלב לבה של המערכת הפוליטית. נזכיר כי ב־1990 פסל בג"ץ הסכם קואליציוני שנחתם בין ראש הממשלה דאז יצחק שמיר לבין ח"כ דאז יצחק מודעי. ההסכם נפסל בטענה כי מדובר בהסכם הנוגד את תקנת הציבור.
אלא שהפעם לא מדובר רק בהתערבות בהסכם פוליטי, שכן לשופטים ברור כי אם יקבלו את העתירות, אפילו חלקית, ישראל תלך שוב לבחירות.
במצב דברים שכזה, אני סבור כי בית המשפט העליון יתקשה לקבל את העתירות.