המדיה החברתית בשפה הערבית מוצפת לאחרונה בסרטוני אימה, המכילים צילומים של אירועי אלימות שהתרחשו בערים ערביות שונות ברחבי המדינה. כל שבוע והסרטון שלו. פעם בעכו, פעם בבאקה אל־גרבייה, וכך הלאה. סרטוני הזוועה הללו הפכו לחלק בלתי נפרד מהמציאות שאיתה מתמודדת חברה שלמה, שחווה אלימות, פשיעה ורצח בדם קר ולאור יום. מציאות שבה אמהות ערביות חוששות לגורל ילדיהן.
לפני כשנה כתבתי מאמר על הצורך לפעול למיגור האלימות בחברה הערבית. באותו מאמר ציינתי שבהיעדר פתרונות אופרטיביים לתופעה מצד המדינה וגם מצד המנהיגות הערבית, ייתכן שהפתרון יבוא דווקא מאותן אמהות נואשות. אני מודה שהדברים נכתבו בחצי הלצה, שכן מה כבר יכולות אותן אמהות לעשות?
דעתי השתנתה לאחר שצפיתי בסרטון אחד השבוע. בסרטון נראתה אמא מוסלמית כשהיא מחזיקה את בנה האחד בזרועותיה ומתחננת אליו שיחיה לאחר שנורה, בעוד בנה השני שרוע על המדרכה לידה, מכוסה בדם וללא רוח חיים. הצעתי כבר איננה בגדר הלצה. פחד הוא מנוע אימתני, ופחד של אם על ילדיה חזק יותר מכל.
אם לא יימצאו פתרונות מיידיים, הפחד הזה יהפוך לזעקה, והזעקה תהפוך לקולנית יותר ויותר, ובמקביל אליה ייתכנו צעדים נמהרים המוכתבים על ידי מה שהולך ומסתמן כייאוש גדול מאוד בחברה הערבית בכלל, ובקרב נשותיה בפרט.
הפשע המאורגן בחברה הערבית כל כך התחזק, עד שהוא מאיים להשתלט על כל חלקה טובה. אותם נערים שנורים לעתים כה תכופות ברחובות הערים הערביות הם ברוב המקרים חפים מפשע. אלה הם בני הדודים, האחיינים, האחים והקרובים של המעורבים בעולם הפשע ובמלחמת החיסולים.
כל צד יורה בקרוב משפחה של "אויב", כנקמה על החיסול הקודם. התוצאה היא אסון בכל קנה מידה. ולא, לא ניתן להתעלם מהתופעה אך ורק משום שהיא מצויה ברחוב הערבי. לפשע אין גבול.
עוד רגע הטירוף יגלוש לרחובות תל אביב וחיפה, נהריה ונתניה. ואכן דמי השמירה שגובים פושעים ערבים מעסקים הנמצאים גם ברחוב היהודי כבר הפכו לדבר של שגרה. האם זו המציאות שאנו רוצים לחיות בה? מציאות שבה אין דין ואין דיין, ושפושעים שולטים ברחובות? זו מדינת ישראל, שאמורה להיות בית לאומי בטוח לכל יהודי באשר הוא ברחבי העולם.
גורמי פשיעה ברחוב הערבי מחזיקים בכמויות נשק מטורפות. המבצע לאיסוף כלי נשק, שנערך לפני כמה חודשים ושבמסגרתו הוצבו תיבות החזרה בנקודות שונות בערים הערביות, היה מופע מעורר תמיהה. אין בי כל ספק שגורמי אכיפת החוק בעצמם מיאנו להאמין שפושעים ואנשי העולם התחתון יעבירו כלי נשק הנמכרים בעשרות אלפי דולרים בשוק השחור, ללא תמורה ובשקט מופתי, לעיני שוטרים המוצבים ליד אותן התיבות.
לוותר על מסורת הנקמה
הטיעון הרווח בפיהם של חברי הכנסת הערבים הוא שמשטרת ישראל איננה עושה די למיגור האלימות, אם בשל חוסר במשאבים ואם מסיבות אחרות. קשה להתווכח עם השורה התחתונה - הם צודקים. ועם זאת, אי אפשר לתלות את כל האשמה במשטרת ישראל.
המשטרה היא זרוע ביצוע של המשרד לביטחון הפנים, והמשרד לביטחון הפנים הוא חלק מממשלה, שתפקידה ליצור מדיניות בנושאים בעלי משמעות לציבור ולוודא שמדיניותה מיושמת בשטח. כלומר, לוודא שמערכת החקיקה מותאמת לחומרת המצב.
כיום הענישה קלילה, לכל היותר. יתרה מזאת, מערכת המשפט עמוסה לעייפה בכל כך הרבה פניות, עד שהטיפול בכל אירוע של אלימות נמשך יובלות, בהיעדר הלימה לחומרת המצב בשטח. רוב המקרים מסתכמים בעסקאות טיעון, והפושעים יוצאים בחזרה אל השטח, בראש מורם וכשהם מצוידים ברמת תעוזה גבוהה עוד יותר, לאחר שחוו על בשרם את גודל המחדל.
אלא שלצד הממשלה, בולט הצורך גם בהנהגה ערבית אמיצה, שתעמוד בפני הציבור הערבי ולא רק תגנה את המשטרה, אלא תגנה גם את מעשי האלימות עצמם ואת מבצעיהם. הנהגה שתקרא לציבור הערבי להתאחד, ושתקיא מתוכה את מסורת הנקמה - עין תחת עין - המושרשת בתרבותם.
נדרשת מנהיגות שתגנה בכל לשון אלימות כלפי נשים, ושתפעל יחד עם הקואליציה ליצירת חקיקה שתסייע למילים לקבל משנה תוקף מעשי. לאחרונה הועלו מספר הצעות על ידי מי שכיהן עד לא מזמן כיו"ר הוועדה למיגור האלימות בחברה הערבית, חבר הכנסת עבאס מנצור מהתנועה האסלאמית. אלא שחלק מהצעותיו, כמו ענישת אזרחים שיש בידיהם מידע על מקרי הפשע ואינם משתפים פעולה - נמשכו בחזרה. והמבין יבין.
לפני מספר חודשים הכריז ראש הממשלה בנימין נתניהו על כינוס ועדה שתחקור במשך 90 יום את הסוגיה ותציג את מסקנותיה. דוח הוועדה הוצג השבוע בפני נציגי הוועד הארצי של הרשויות הערביות במדינה, בראשותו של מודר יונס, ראש מועצת ערערה בצפון.
לדברי גורם בכיר בסביבתו, הדוח עצמו חיובי וטומן בחובו את רוב הפתרונות שהוצעו והודגשו לא אחת בעבר - אכיפה מוגברת (הצבת תחנות משטרה כמעט בכל רשות מקומית ערבית כמו פטריות לאחר הגשם איננה מספיקה כשהאכיפה אינה מתבצעת בפועל); ענישה משמעותית על עבירות אלימות (לעומת הענישה הקלילה הקיימת כיום וריבוי עסקאות הטיעון בהקשר זה); תגבור משמעותי לכל מערך החינוך הפורמלי והבלתי פורמלי בנושא האלימות והפשיעה; וכל זאת תוך שיתוף כלל משרדי הממשלה וזרועותיה, ללא יוצא מהכלל, במטרה לייצר אימפקט אמיתי.
כעת רק נותר להתפלל שהדוח לא יעלה אבק על מדפי הכנסת, ושלא ניאלץ לצפות בלב כבד בעוד סרטונים של אמהות אומללות המבכות את אובדן בניהן ובנותיהן.