יש הרבה סיבות לגל השני ששוטף אותנו עכשיו. הרבה מדי, ואין טעם למנות אותן, את זה נשאיר למומחים. אבל כאזרחית שנמצאת ברגעים אלה ממש בבידוד, קשה שלא לחוש שכל המערך, שנהוג לכנותו “קטיעת שרשרת ההדבקה”, פשוט לא מנוהל: בלי הנחיות ברורות, בלי אחריות מוסדית, כל אחד לנפשו, בתקווה שיגלה אחריות.
ככה זה נראה: ביום ראשון בבוקר קיבלנו הודעת וואטסאפ מטעם מפקח של החברה העירונית המפעילה את קייטנות החופש הגדול (שלא טרח להזדהות ככזה) על כך שאחת מנשות הצוות בגן התגלתה כחולת קורונה ולפיכך הגן נסגר והילדים ואנשי הצוות צריכים להיכנס לבידוד. שעות רבות לאחר מכן, קיבלנו מכתב רשמי מהחברה העירונית עם אותם הפרטים.
בזאת הסתיימה המעורבות של המערכות הרלוונטיות – משרד החינוך, משרד הבריאות, העירייה. מכאן והלאה, זה בידי ההורים. האם רק הילד צריך להיכנס לבידוד? מה לגבי הוריו ואחיו? האם הוא צריך להיבדק? אף אחד לא מספק הנחיות. כשההורים פנו לגורמים בעירייה ובקופות החולים הם קיבלו תשובות סותרות.
אז כל איש לנפשו. כל משפחה מפרשת את הנחיות הבידוד כראות עיניה (רק הילד, הילד והורה, כל המשפחה), ומחליטה אם לבקש בדיקת קורונה. מי שביקש בדיקה גילה שכל קופת חולים אוחזת במדיניות אחרת. אחת נותנת מיד, באחרת, בלי לנקוב בשמות, הרופאה בכלל לא הבינה למה לעשות בדיקה, ובאחרת, שוב בלי לנקוב בשמות, פשוט לוקחים את הזמן, חכו יום־יומיים, ויתקשרו (מי יתקשר? מד”א, משרד הבריאות, קופת החולים – תיאלצו לנחש) אליכם לתאם בדיקה. כי כולה קורונה, מה הלחץ.
אז כשמדברים על התפרצות גל שני, וכשההנהגה מאשימה את האזרחים בהפרת ההנחיות, כדאי אולי לפני זה לתת הנחיות. אם הורים ל־30 ילדים לא יודעים בדיוק מה הם עושים לאחר שהתגלה מקרה קורונה בגן, מלבד ההנחיה להכניס את הילד לבידוד, זה אומר משהו. אם אף גורם ממסדי לא טורח לתת הנחיות ברורות, וכשנשאלות שאלות, כל גורם עונה תשובה אחרת – אז משהו פה לא תקין.
וזה כמובן רק מקרה אחד מיני רבים שמתרחשים כל הזמן בכל הארץ. וכשזה קורה במוסדות חינוך, מוקדי התפרצות ידועים, לא ברור איך אין איזשהו נוהל ברור ומסודר שמועבר לצוותים ולהורים. ואם יש נוהל, אז חבל שמי שצריך לדעת אותו, לא יודע. אם זה נשמע כמו כאוס, נראה כמו כאוס והולך כמו כאוס – זה כנראה כאוס. ולא צריך להיות אפידמיולוג כדי לדעת שכאוס הוא לא אחת הדרכים לנצח מגיפה עולמית.