חילופי שלטון הם חלק בלתי נפרד מהדמוקרטיה - לא כשלשלאות על ידיה, אלא כמתן אפשרות לציבור להחליף את הנהגתו בבחירות. במילים אחרות, במשטר דמוקרטי הציבור הוא הריבון שברצותו מקצר וברצותו מרחיב. בארצות הברית, למשל, הציבור החליט להמשיך את כהונתו של פרנקלין דלאנו רוזוולט, בניגוד למקובל, כל עוד תימשך מלחמת העולם השנייה.
יש מי שמציעים להגביל כהונת ראש ממשלה לשתי קדנציות, אך הגבלה כזאת איננה קיימת, וגם איננה אפשרית, בשום משטר פרלמנטרי שבו המועמד לראשות הממשלה נבחר ראשית על ידי מפלגתו ואחר כך על ידי הפרלמנט - ולא בבחירות אישיות ישירות כמו במשטרים נשיאותיים. ישראל נמצאת במצב מלחמה כמעט תמידי, ובדרך כלל (אף שלא תמיד מלכתחילה) ממשלותיה ידעו להתמודד עם האיומים עליה, ובוודאי הממשלות בשנים האחרונות שפועלות ביעילות מול האתגרים המדיניים והביטחוניים, וביתר שאת בעת האחרונה.
ידועה אמרתו של דה גול ש"בתי הקברות מלאים במנהיגים שאין להם תחליף". הוא צדק, אבל צריך להוסיף: "וגם בכמה ממחליפיהם". משה שרת שהחליף את בן גוריון בפעם הראשונה היה מדינאי מעולה, אך כפי שהתברר בתוך זמן לא רב, לא מנהיג. לוי אשכול, שהחליף את בן גוריון בפעם השנייה, היה ראש ממשלה מצליח בהרבה תחומים - גם בזכות אנושיותו ונועם הליכותיו - אך איבד את עולמו במבחן הקריטי בתקופה שהובילה למלחמת ששת הימים. גולדה מאיר שבאה אחרי אשכול בהחלט הייתה מנהיגה, והיא הוכיחה את סגולותיה המנהיגותיות במלחמת יום הכיפורים.
ברם, מושגיה המיושנים בענייני חברה וכלכלה ("סוציאליזם בימינו", "הם לא נחמדים") ודחייתה הפטאלית את תוכניתו של משה דיין לסגת כמה עשרות קילומטרים מתעלת סואץ, תוכנית שהייתה מונעת את מלחמת יום הכיפורים, מקשים על כניסתה לפנתיאון המצומצם של המנהיגים ההיסטוריים.
אך השאלה הרלוונטית איננה רק חילופי מנהיגים, אלא גם חילופי הנהגות. במשטר פרלמנטרי מקובל לראות באופוזיציה מועמדת אפשרית, גם בין בחירות, להחלפת השלטון. לפי המסורת הבריטית, האופוזיציה נקראת "אופוזיציה לויאלית", כלומר נאמנה, משמע שהיא יכולה להתנגד לפעולות הממשלה, וזה תפקידה, אך עליה להיות נאמנה למקור סמכותה, דהיינו רצונו הריבוני של העם בבחירות, ולעקרונות שעליהם מושתתת המדינה. יש מי שתוהים אם האופוזיציה הנוכחית בישראל אכן עונה על הקריטריונים הנ"ל, כשחבריה מכניסים מקלות בגלגלי המאבק בקורונה או כשמעלים נושאים ביטחוניים רגישים לעשיית הון פוליטי.
אבל כותב שורות אלה מסרב לפקפק בנאמנות הסיעות היהודיות בכנסת ומעדיף לראות את התנהגותן בעיקר כביטוי לעודף פוליטיקניות, כחוסר ניסיון פרלמנטרי וכליקוי מאורות מבחינה ממלכתית. אולם הסיבה הראשית שהאופוזיציה איננה כשירה לשלטון (בנוסף להטרוגניות שלה ולמיעוט חבריה) היא שאין לה הכישורים והניסיון להוות נבחרת אלטרנטיבית לממשלה הנוכחית, ואין מי שמבינים זאת טוב יותר מראשי האופוזיציה עצמם. לכן הם החליטו לעבור לתוכנית ב': הסתת הציבור, יציאה לרחובות וארגון עצרות מחאה, שתוצאתן העיקרית היא הגברת הפילוג והאנרכיה בעם והפצה נוספת של נגיף הקורונה.
בעיתון זה התפרסם לאחרונה מאמר חשוב של פרופ' שמעון שטרית, משפטן בכיר ושר לשעבר מטעם מפלגת העבודה, שדן במכלול הצעות שניתן לסכמן כאמצעים לתיקון המשילות הלקויה במדינת ישראל. שטרית מציע דרכים שונות כדי להביא לתיקון המצב - מהגדלת מספר חברי הכנסת (שבישראל, בניגוד לרוב המדינות האחרות, אינו משקף נאמנה את מספר בעלי זכות הבחירה), ודרכים שונות לבחירתם - חלק על פי השיטה הנוכחית וחלק בבחירות אישיות אזוריות. הוא גם מתעכב על הניסיונות הכושלים בעבר של הכלאת שיטת הבחירות הנשיאותיות והשיטה הרובנית ומציע חלופות שבהחלט ראויות לבחינה יסודית. המצב הנוכחי, בנוסף לפגיעה המתמשכת בעקרון הפרדת הסמכויות, איננו תורם ליציבות השלטון ולביצור הדמוקרטיה.