לא צריך תואר אקדמי בכלכלה כדי להבחין בהרס הכלכלי שגרמה הקורונה. הכלכלה מדממת, החברה מתפרקת, והשליטה במצב מתרופפת. איך זה קרה לנו, איך הצלחנו לחלץ תבוסה ממלתעות הניצחון? זרע הפורענות ניטע בעיצומן של חגיגות הניצחון על הנגיף במאי, לפני קצת יותר מחודשיים. באותו שלב הקורונה הייתה על הקרשים. גוססת. פחות מ־20 נדבקים חדשים ביום. מספרי החולים הקשים והמונשמים היו בצלילה חופשית.
אי אפשר להפריז בגודל ההחמצה. במאי, כאשר ממשלת האחדות החליפה את ממשלת המעבר הארוכה בתולדות המדינה, ישראל הייתה על סף מיגור הקורונה. עוד שבוע־שבועיים של סגר הדוק והיינו במצבה של ניו זילנד. פותחים את המשק, מצמיחים את הכלכלה, ויוצאים מאימה קיומית לתקווה חדשה. זה לא קרה. האויב לא חוסל. וירוסים לא מתעייפים. כל עוד שורדים אפילו מעטים מהם, הם ינצלו כל סדק כדי לפרוץ ולפרוח מחדש.
מכאן לתחביב הלאומי של עם ישראל: הכאה על חטא שחטאו אחרים וחיפוש אשמים בחצרו של השכן. מרק ביבי האשם תמיד, דרך בג"ץ שדרש חקיקה לצורך המשך איכוני השב"כ, דרך כחול לבן שסיכלה חקיקה מיידית שתאפשר להמשיך באיכונים מצילי החיים הללו, עד לתופי הטם־טם המתוזמרים והממומנים בתקשורת וברחוב: תוכנית יציאה עכשיו, תוכנית יציאה מיד.
עד שהממשלה יצאה מדעתה, נכנעה ללחץ, פתחה את הסגר, ויתרה על איכוני השב"כ, ובמקום לחכות לשנת הלימודים הבאה, פתחה את בתי הספר לימים אחדים על סף החופש הגדול, שבלאו הכי מאז ומעולם הכל עסוקים בהם במסיבות הסיום ובקושי לומדים משהו באמת. אבל זה באמת חשוב פחות. את מה שהיה לא ניתן לשנות. אבל עדיין אפשר אולי להציל את העתיד.
הניסיון לדשדש בתוך מבוך הסגרים החלקיים ולווסת את מינוניהם תוך פזילה מתמדת אל מלאי מיטות ההנשמה הפנויות במחלקות הקורונה בבתי החולים דומה לגישת חכמי חלם, שבמקום לבנות גשר בטוח על פני תהום, שיחליף גשר רעוע וסדוק שמדי פעם היו נופלים ממנו אנשים אל הנהר, החליטו לבנות למטה בית חולים שיגיש סיוע רפואי מהיר לנופלים.
המשק הוא לא אקורדיון. פתיחה וסגירה של עסק היא לא קומזיץ שמנגנים בו ליד המדורה. כל סגירה כרוכה בפיטורי עובדים, באובדן מלאי משמעותי וכיוצא באלה. רבים מהעסקים שנפתחו מחדש מדשדשים כלכלית. אנשים רבים לא מחכים להחלטה פורמלית של הממשלה על סגר. הם קוראים את המספרים וגוזרים על עצמם סגר עצמי. אזרחים תאבי חיים ובריאות יושבים בבית. הם לא הולכים למסעדות, ממעטים בקניות, ומחסירים פעימה בכל פעם שהם עולים על אוטובוס בדרך לעבודה וממנה.
כל עוד הכלכלה מדשדשת, עוד ועוד עסקים יגיעו לקצה גבול הסיבולת וגם יחצו אותו. הדימום ילך ויגבר בלי עתיד, בלי תקווה, בלי חלום, בלי אור בקצה המנהרה, ובעיקר בלי סיכוי שהמשק יחזור לצמוח כקודם. אפילו כלכלנים קיינסיאניים מובהקים יעידו שיש גבול למשאבים שניתן להזרים. גם ביוון האמינו שקיינס הוא אלכימאי יוצא דופן היודע באמת לשים ללעג את חוקי הכימיה, ועד מהרה מצאו את עצמם פושטים את הרגל ומתחננים בפני אנגלה מרקל שתיתן להם כסף לאוכל.
אנחנו נשארים בארץ
לגמרי לא ברור למה השלטונות נרתעים מלקרוא את הכתובת על הקיר: צריך לחתוך את הקשר הגורדי באבחת חרב אחת אמיצה ולהטיל סגר מלא לחמישה שבועות כדי להוריד את מספר חולי הקורונה לאפס. כך שניתן יהיה לפתוח את בתי הספר מיד לאחר החגים ללא מגבלות: בלי זומים, בלי מדידות חום, בלי קפסולות ושאר מרעין בישין.
במקביל, צריך ליצור מערך קפדני של סידורי בידוד מפוקחים ובדיקות לכל מי שנכנסים ארצה. במצב של אפס נדבקים בישראל - הסכנה להידבקות מחודשת בקורונה תהיה רק מקרב הנכנסים לארץ מבחוץ. מצד שני, חשוב מאוד להבין שקשה יהיה לכלוא שוב את אזרחי ישראל בבתיהם בלי סידורי מחיה ומימון הוצאות מגורים לכולם.
אני רוצה להציג פתרון עוקף בירוקרטיה לתקלות שמיררו את החיים למאות אלפי האזרחים שלא קיבלו סיוע או קיבלו סיוע בלתי מספק בסגר הראשון. פתרון שמעלתו הגדולה היא פשטותו. הוא מתבסס על ניסיון מאולתר שיזמתי בזמן העלייה הגדולה שהציפה אותנו בממדי ענק ב־1989־1990.
הייתי אז יו"ר ועדת העלייה והקליטה של הכנסת. אחת לשבוע עניתי על שאלות מאזינים ברדיו רק"ע בשפה הרוסית. בדרך כלל הציגו הפונים בעיות שניסיתי לפתור בשידור. השעה עברה מהר, ומאות פונים לא הצליחו לעלות לשידור. בשלב מסוים הצעתי למאזינים לפנות אליי לכנסת בכתב. התוצאה: הכנסת הוצפה באלפי מכתבים ברוסית. לרשות הוועדה העמידה הכנסת מתורגמנים, והוועדה כולה התגייסה לטיפול בבקשות מול הגורמים הרלוונטיים: מנהלת הוועדה, המזכירות, העוזרת הפרלמנטרית ויועץ הוועדה הפכו בנוסף לתפקידיהם השוטפים ללשכת מעקב מול הגורמים, ממשלתיים בדרך כלל, שאליהם הופנו הפניות לפי העניין.
הצעתי להנגשת הסיוע לכל הנזקקים בנויה על אותו עיקרון: עם תחילת הסגר יופעל מטה לאומי להבטחת העברת דמי קיום לאזרחי ישראל. יישבו צוותים המורכבים מאנשי הביטוח הלאומי, רשות המסים, משרד הרווחה, משרד החינוך ומרכז השלטון המקומי. למטה הזה, על בסיס מקומי גיאוגרפי יוכל לפנות כל מי שחושב כי הוא נפל בין הכיסאות ולא קיבל מסיבה זו או אחרת, או בלי סיבה, מענק אישי או עסקי, המספק את צורכי קיומו. הוא ימלא טופס קצר ובו יפרט את הסיפור שלו, בליווי הצהרה על הנתונים של הכנסתו והוצאותיו למזון, דיור ובריאות.
כל בקשה תועלה תוך 24 שעות לאחת הוועדות, שתקבע מה הסכום שלו הוא זכאי ואיזו רשות המיוצגת בוועדה תעביר את הכסף שלו הוא זכאי. בהמשך תבדוק אותה רשות שהעבירה לו את הכסף את העובדות שהציג ואת זכאותו, ואם יתגלה צורך בכך, תתחשבן עמו לכאן או לכאן. אך בינתיים יהיה לכל אזרח מספיק כסף לשכר דירה ולאוכל. משרד האוצר יקים וירכז את המנגנון הדרוש ליישום הפרויקט ולפיצוי המוסדות המשתתפים בו.
הצד האופטימי של התהליך מחכה בקצה המנהרה. מיגור הקורונה יאפשר לישראל צמיחה מהירה חסרת תקדים. במהלך הסגר ובתנאי שאזרחי ישראל יפנימו שצריך לשמור עליו באדיקות כדי שאפשר יהיה להיפטר מהנגיף כמה שיותר מהר, אפשר יהיה ליצור תוכנית כלכלית חכמה לשלב היציאה, שתשלב בין חשיבה לעידוד הפעילות העסקית, עידוד הצריכה והסבות מקצועיות למובטלים שנפלטו ממעגל העבודה ולבעלי עסקים קטנים שעסקיהם קרסו.
בעת היציאה מהקורונה התנועה לחו"ל תהיה מצומצמת ביותר. המשמעות היא שהכסף של הקונים, המבלים, הסועדים והנופשים יישאר בארץ. הכסף הזה, שיזרום לעסקים כחולבן, יאפשר התאוששות מואצת מהמשבר, יכניס למדינה כסף ממסים ויאפשר למדינה מרחב תמרון כלכלי לטפל וליזום תוכניות לטיפול בנפגעי הקורונה. הכסף הזה יאפשר למעסיקים לקלוט מחדש עובדים שפוטרו וגם הם יוסיפו כוח קנייה למעגל הצריכה ומסים לקופת המדינה.
שמירה על המשק במצב של אפס קורונה ושמירה הדוקה על הגבולות מפני חדירת קורונה מבחוץ יסלקו את חוסר הוודאות מחיינו ויאפשרו התרחבות מהירה של הכלכלה.