שעת ייאוש היא שעתה הגדולה של השנאה. וגם אם נדמה לנו שהשנאה אינה שנאת חינם, חובה עלינו, כמו בכל דור ודור, לוודא שזו לא תקרב אותנו, אפילו לא באיום מדומה קל שבקלים, אל חורבן הבית.
תשעה באב מצלצל באוזני העם היהודי כמועד לפורענות. ללילה וליום של חשבון נפש חברתי, לאומי. זו תקופה שבה נדמה שהבדידות עולה על גדותיה. קשיי הפרנסה, הדאגה למשפחה, לבית, שמירת המרחק, שעבור חלקנו גם הפכה לבידוד ממש. כל אלה גורמים לנו להרגיש בודדים מאי פעם.
חופשת הקיץ האהובה כל כך הפכה לסיר לחץ מבעבע. ב"שיר בין ערביים" כתב יהונתן גפן: "מבדידות האנשים הופכים קשים". המשבר הזה אכן עושה אותנו בודדים וקשים. קשים ומיואשים. איבדנו אמון. מאחורי המסיכות שמסתירות את פנינו הפכנו חשדנים. אנחנו חושדים זה בזה.
חושדים במקבלי ההחלטות. במפגינים ברחובות. במציעי הסיוע. אמור לי לאיזו קבוצה אתה שייך - ואומר לך במה אתה אשם. ספר לי לאיזה צד של המפה הפוליטית אתה משתייך, ואומר לך במה אתה חשוד. במקום תוכניות סיוע, מחקרים, נתונים, יש רק פילטר עבה של פוזיציה, של מחנה כזה או אחר, שהכל עובר דרכו ואין עוד מלבדו.
השעה הקשה הזו חייבת להיות שעתה הגדולה של המדינה. שעתה הגדולה של הדמוקרטיה. זו יכולה להיות שעתו הגדולה של העם הזה, שבנה במו ידיו מדינה איתנה ומפותחת, שבבסיסה דאגה ומחויבות לבנות ולבני כל הקבוצות וכל הגילים. זו יכולה להיות שעתה הגדולה של החברה, שידעה תמיד להיבנות ממשברים ולנצח אותם.
זו יכולה להיות שעתה הגדולה של מדינת הרווחה הישראלית, שבתקופה האחרונה למדנו כמה חשוב חלקן של העובדות הסוציאליות בתוכה. כמה רבת־משמעות תרומתן של האחיות בתוכה. זו יכולה להיות שעתה הגדולה של היצירתיות הישראלית, שיריעת המחקר הרחבה והמצוינת שלה היא מקור להשראה למדינות רבות. יש כל כך הרבה טוב שנעשה בחוץ, בידי עמותות ועסקים ואזרחים פרטיים, שמושיטים יד למכרים שלהם ולזרים שלא פגשו מעולם. רק לפני ימים מעטים פתחנו בבית הנשיא את חמ"ל הקורונה. הגיעו ומגיעות אלינו קריאות רבות של מצוקה, ולכולן אנחנו מתייחסים ברצינות, מנסים לסייע.
אנחנו פוגשים שוב ושוב את הפקידות הציבורית במיטבה. את משרתי הציבור שרק רוצים לסייע, שרותמים את כל כוחותיהם לשירות האזרחים. יש עוד מה לתקן. מתוך המערכות ומחוצה להן. להחזיר את האמון. לעבור את המשבר הזה, יחד. רק יחד.