זה שבועות רבים מתפרסמות בעיתון זה רשימות רחבות היקף של העיתונאי קלמן ליבסקינד, שמתיימרות "לחשוף" פעילות בניגוד עניינים של שופטים בבית המשפט העליון. ראש וראשונה למושאי ה"חשיפה" היא נשיאת בית המשפט העליון, השופטת אסתר חיות.

קראתי את הרשימות הללו בתחושה מעיקה. טעם המועקה אינו נובע מחשש שנפל פגם בטוהר המידות של השופטים. להפך, החשש הוא שנעשה ניסיון נואל לפגוע בתדמיתם וביושרתם. אבאר את הדבר. 

בקריאה פשוטה של הטענות יכולתי - גם על בסיס ניסיוני כשופט בעבר - לקבוע לעצמי מיד שחלק לא מבוטל מהן אינו משקף אי־תקינות כלשהי. כיוון שדברים תקינים מוצגים ברשימות כביטוי לשיפוט לקוי, מתבקשת מסקנה הכרחית לדידי שהשיפוט הלקוי הוא של הכותב דווקא. ייתכן שהכותב ממלל במקלדת את התשתית העובדתית, בוחש בעיסתו עד שהוא מגיש אותה כתקרובת לקוראיו. אם כך בעניינים שאני יכול לזהות את תקינותם על פניהם, אולי כך גם בעניינים שבהם אינני מצוי בפרטים?

עם קצת מקצת של שופטי בית המשפט העליון יש לי יחסי ידידות קרובה. קשה עד בלתי אפשרי לי לקבל טענה שנטענת כלפיהם לסטייה מדרך הישר. שגגת תום לב - ניחא; שופטים הם בני אנוש. אולם מעשה שבועט בכוונת מכוון בדין או בכללים מחייבים נדמה בעיניי כחזיון שווא במדבר. 
הסיפור הבא עשוי להמחיש את הדברים. לפני שנים רבות, באירוע פרטי, פגשתי לראשונה את דוד חיות, בעלה של הנשיאה (אז, כמוני, שופטת בבית המשפט המחוזי בתל אביב). תמהתי שלא פגשתיו קודם לכן באירועי השופטים (מסיבות פרידה, פתיחת שנה וסיומה, "גיבושונים"). שאלתי את מי ששאלתי. התשובה שקיבלתי הייתה שכיוון שעו"ד דוד חיות מרבה להופיע בבתי משפט, כלל נקוט בידו שלא לבוא בקהל השופטים, בסוג המפגשים הללו. אין הוא רוצה שיתעורר אבק חשד ש"הרמת כוסית" של ליל אמש בחברת שופטים פלונים תהיה בת השלכה על הפסק שלמחרת. לפי שלא ראיתי ששופטים אחרים נוהגים בדרך זו, בחנתי את הדבר משך תקופה ארוכה וראיתי שהכלל נשמר. 

מכאן, כמדומה לי, פשוט להבין מדוע טענה ל"ניגוד עניינים" המיוחסת לנשיאה חיות ולבעלה אינה חוצה את סף הקליטה של תודעתי. אשוב להלן לעניין של דוד חיות, שהוא "גולת הכותרת" של רשימות ליבסקינד.

רשימותיו של ליבסקינד אינן בגדר ביקורת עניינית של פסיקות בית המשפט העליון. נחיצותה של ביקורת עניינית אינה מוטלת בספק (לעתים מזומנות אני מסכים איתה). הרשימות משקפות ביקורת אישית שאם אינה נכונה עשויה לשמוט את הקרקע מתחת לפני אמון הציבור בשופטים. אם סר האמון בהם, עלולה שיטת הממשל להינגף.

שופטת בית המשפט העליון ענת ברון היא ידידה קרובה. גם היא ממושאי הרשימות הללו. לפני ימים אחדים שוחחנו. שאלתי אם אני יכול לעיין בפרטי התלונות והתגובות. אולי כך אוכל להשתית דעתי על אדני ממש; לא רק על תחושת חדרי בטן. הדבר ניתן לי. לאחר עיון שוחחתי גם עם הנשיאה וכתבתי את השורות האלה. 

אין לי אפשרות לכנוס אלי גדרה אחת את כל העניינים שליבסקינד פרש לפניכם משך שבועות ואולי חודשים. בחרתי להתמקד בשלושה עניינים המיוחסים לנשיאה חיות. אנסה להניח את דעת הקוראים שלא נפל פגם בהתנהלות הנשיאה בהקשרים אלה. מהם יתד ופינה לספקנות רבה ביחס לכלל הרשימות.

1. שמיעת ערעורים על פסיקת שופטת חברה
בין הנשיאה חיות לבין השופטת ענת ברון מתקיימים יחסי חברות קרובים מאוד. בשל כך נמנעה הנשיאה - כשופטת חברה בוועדה לבחירת שופטים - מנטילת חלק במהלכי הוועדה כשזו בחרה את ברון לכהונה בבית המשפט העליון. 

ליבסקינד מודע לתקינות התנהלות הנשיאה בוועדת הבחירה. אלא שנמצא לו עניין אחר לתלות בו תרומה בלתי תקינה מכס המשפט ליחסי החברות. "משום מה" - כך כתב - "חיות לא חשבה שיש לה בעיה לשבת בערעורים על החלטותיה של ברון, חברתה הטובה, כשזו הייתה עדיין במחוזי". ההסבר שנתנה חיות היה שפסקי דין ניתנים לגופו של העניין הנדון ואין להם נגיעה אישית לשופטים הנותנים אותם; היינו שפסק הדין הוא העומד למבחן ולא השופט שכתב אותו. ההסבר לא הניח את דעת ליבסקינד, והוא כינה אותו "תשובה מעליבה", שכן לדבריו "כל ילד מבין שפסקי הדין של השופט קובעים במידה רבה את יוקרתו. שופט שהעליון הופך את החלטותיו יודע שבמקרים רבים קורות החיים המקצועיים שלו מוכתמים". משום כך הוא משער - השערה פסקנית כדרכו - שבמפגשים בין החברות בעת ההיא עלתה לדיון "העובדה שאחת דנה בשאלה אם לקבל את הכרעתה של האחרת או לבטל אותה?".

ודאי ששופט שמח על כל מקרה שהחלטותיו מתאשרות על ידי ערכאת הערעור. אולם המכלול לא מוסיף ולא גורע דבר מיוקרתו המקצועית. כל כך מפני שאין לך שופט ששום החלטה מהחלטותיו לא נהפכה בערעור. אילו הייתה משמעות ולו מזערית לאישור או להתערבות בפסק השופט בהקשר למעמד השיפוטי, היה צורך לנהל מרשם של פסיקות שאושרו ושהתהפכו בערעור, כדי שהדבר ישמש רכיב בהערכת השופט ובאפשרויות הקידום שלו. 

איש לא עורך "מאזן" כזה. למה? כי אין כל משמעות ליחס אישור/דחייה. הליכי משפט־ערעור אינם נושא ל"רייטינג" שנפוץ כל כך ב"ממלכתו" של ליבסקינד. פעמיים הייתי מועמד רשמי לכהונת שופט בבית המשפט העליון. עמדתי לפני ועדות משנה. השבתי על שאלות. איש אפילו לא רמז על יחס לא הולם או כן הולם בין קבלה לדחיית פסיקתי. הטענה ששופט "מוכתם" (לא פחות ולא יותר - כתם) אם פסיקתו אינה מתאשרת בידי ערכאת הערעור היא הבל הבלים. אינני יודע מה יודע "כל ילד", אבל ברור לי שההבלים הללו ידועים לכל שופט. 

זה ואף רב מזה. אילו באמת הייתה חשיבות לתדמית השופט שנובעת מאישור פסיקתו בידי ערכאת הערעור, היית יכול לצפות לכך שהשופטת חיות לעולם לא תתערב בפסק דין של השופטת ברון. חברות זו חברות. הפועל בניגוד עניינים מעדיף את האינטרס המגולם בחברות על פני ההצדקה או אי־ההצדקה של הפסק. והנה הפלא ופלא בפסיקת בית המשפט העליון אפשר למצוא כמה וכמה פסקי דין (הרשימה בידי) של קבלה מלאה או חלקית של ערעור על פסיקת השופטת ברון; מהם פסקי דין מנומקים שהשופטת חיות כתבה ומהם פסקי דין של הצטרפות לחברי הרכב אחרים. 

מה זאת? אולי מה שהדריך את השופטת חיות ביחס לפסקי דין של חברתה זה פסק הדין ולא זהות הכותבת? אולי בסוד השיח של השופטות לא התקיים מעולם דיון על מהות פסק דין או מיהות הכותבת? כך, מכל מקום, השיבה הנשיאה לקבילה שהוגשה לנציב קבילות הציבור על שופטים. הוא קיבל את הצהרתה. העיתונאי שמדמה עצמו לטריבון העם יכול לבטל במחי עט את הצהרת השופטת ולהעדיף על פניה השערות פורחות באוויר. 

2. העברת תיקים ל"גישור"
ליבסקינד כתב שהנשיאה חיות העבירה לשופטת בדימוס הילה גרסטל שלושה תיקים לגישור בשנה הראשונה לפעילותה של גרסטל כמגשרת. לטענתו, אלה היו התיקים היחידים שהעבירה הנשיאה לגישור באותה שנה. עוד נטען כי היא העבירה אותם לגרסטל על שום חברותן הקרובה, ששורשיה נטועים בילדותן. 

מה נכון? נכון שהועברו שלושה תיקים לגישור לגרסטל על ידי הרכבים בראשותה של חיות. מה לא נכון? כל השאר.

גישור הוא הליך שנקבע לפי רצון הצדדים ובהסכמתם. בית המשפט אינו יכול לכפות הן את ההליך והן את זהות המגשר. שנית, על מנת לזכות בהסכמה צריך בית המשפט לטעת בקרב כל הצדדים תחושה שהמגשר המוצע מתאים ומסוגל להשיג תוצאה "מגשרת" באופן מיטבי. אין לבית המשפט ברירה אלא להציע את מי שבעיניו המתאים ולקוות שהצעתו תקנה לה הסכמה. 

גרסטל על פי ניסיונה ורקעה נחשבה לבעלת סיכויי הצלחה טובים בתיקים הללו. עובדה שהצדדים קיבלו את ההצעה. 

אלא שליבסקינד גורס שהיה שיקול זר המגולם ביחסי חברות מיוחדים בין שתי השופטות. בהקשר זה התחולל דבר מוזר. הנשיאה הגיבה לפניות אליה ואף הצהירה לפני נציב הקבילות שאין לה יחסי חברות מיוחדים עם השופטת גרסטל. אבל ליבסקינד עורך משפט "הוכחות". הוא מצא ששתי השופטות גדלו בילדותן באותה שכונה; שחיות התיידדה עם גרסטל על רקע חברות לשפיטה; שהייתה מוכנה לסייע לגרסטל בעת מצוקה מסוימת לפני יותר מעשור, ושגרסטל פנתה להתייעץ עם חיות בהקשר לסוגיה המכונה תיק 1270. 

עם גרסטל הוא לא שוחח. מי כן שוחח איתה? העיתונאית יעל דן, שקיימה ראיון עם ליבסקינד, והיא מסרה מפיה כך: "אומרת הילה גרסטל: אני לא חברה שלה, היו תקופות ביחסים שלנו, היינו חברות בטח לא חברות ילדות [...] אנחנו לא חברות ילדות".

ברי שמי שמתאר את הנשיאה גרסטל כחברת ילדות של הנשיאה חיות לא טרח לבדוק את העובדות. הנה עובדות בדוקות לפניכם - בין השתיים מעולם לא הייתה חברות בילדותן. הן לא למדו באותו בית ספר (חיות למדה בגורדון וגרסטל בברנר) והן אף אינן באותה שכבת גיל. למעשה, הדבר היחיד המשותף להן מתקופת הילדות הוא העובדה ששתיהן גדלו בשכונת נוה עמל בהרצליה. הקשר החברי נולד בעת שכיהנו זו לצד זו בבתי משפט השלום והמחוזי, ומאז, כפי שציינה גרסטל עצמה, היו תקופות שונות ביחסים ביניהן. 

אבל העיתונאי מציב עצמו בחזקת "שופט כל הארץ" וקובע כי הנשיאה "מורחת" את הנציב משום שהסברה שלו היא בעיניו הראיה הטובה ביותר.  

3. תיקי חברות ביטוח
הטענה שלפני השופטת חיות נשמעו תיקי חברות ביטוח, בעת שבעלה עו"ד דוד חיות מתפרנס מייצוג חברות ביטוח, נדמית כ"יהלום שבכתר" מסעו הבלתי נלאה של העיתונאי שנועד לפגום ביושרתה. הוא חוזר על הדברים ברשימותיו פעם אחר פעם ובאחרונה גם "מצא" שהתנהלות הנשיאה בהקשר זה מצויה בסתירה מוחלטת לפסק דין עקרוני שניתן מפי הנשיא אהרן ברק. 

מיד אגיע לעניין המדהים של פסיקת הנשיא ברק שהופכת את טיעונו של ליבסקינד פנים אחור. קודם אקדים כמה שורות לעניין (חוסר) הדיוק העיתונאי. 

התיקים הספורים שעליהם הצביע ליבסקינד הם ישנים, כמעט נושנים, שנפסקו לפני 13־18 שנים. שלושה מהם מחוזיים שנפתחו לפני שעו"ד חיות החל לייצג את חברות הביטוח הרלוונטיות. אחד מהם הסתיים לפני תחילת הייצוג, ובשניים האחרים שינויי המציאות התחוללו בשעה שהדיון היה בעיצומו. במצב דברים כזה לא תמיד אפשר שהשופטת תמשוך ידיה מטיפול בתיק. עליה להעיר את תשומת לב הצדדים לכך שבעלה החל לייצג חברת ביטוח שהיא צד ישיר או עקיף לתיק. אי אפשר היום למצוא את הפרוטוקולים מלפני 13־18 שנים, משום שהתיקים הישנים הללו כבר בוערו לפני זמן רב. 

האם לא ניתן להעמיד שופטת שעסקה משך 30 שנים בעשרות אלפי תיקים והקפידה לאורך השנים שלא יועברו אליה תיקי חברות ביטוח מסוימות, בחזקתה שגם במקרים המעטים הללו נהגה כראוי וגילתה את אוזני הצדדים? האם לא היה ראוי שהעיתונאי "החוקר" יציג לקוראיו תמונה מדויקת? בדיקה פשוטה של תוכן פסקי הדין המחוזיים ("לחיצת כפתור" במנוע החיפוש) עשויה לגלות שבשניים מתוך שלושת התיקים המחוזיים פסקה השופטת נגד חברת הביטוח, בניגוד לסברה המופרכת בדבר האינטרס של חיות. 

יתר פסקי הדין שמזכיר ליבסקינד ניתנו בבית המשפט העליון בתיקים שנדונו בין השנים 2003 ו־2007. מדובר בתיקים ספורים ובשל חלוף הזמן קשה לברר כיום מדוע נותבו להרכבים בהשתתפות חיות. עיון בפסקי הדין מגלה שרובם המכריע עסקו בעניינים דיוניים וטכניים שאינם משקפים פסיקה עקרונית כלשהי. באלה מהם שנשמעו באולם, בהחלט ייתכן שהמניעות הובאה לידיעת הצדדים אך לא ניתן לברר זאת עתה, מאחר שהפרוטוקולים שנערכו באותה תקופה בבית המשפט העליון אינם כוללים את הערות השופטים (בשנת 2008 תוקן החוק כך שפרוטוקול יכלול "את כל הנאמר והמתרחש בדיון והנוגע למשפט, לרבות שאלות והערות בית המשפט"). "התזה של קלמן" - כפי שכתב עורך דין שניצב ממול לחברת הביטוח - "הולכת רחוק מדי למקומות שבאמת אין בהם ולא יכול להיות ניגוד או שהוא שולי למדי". 

ליבסקינד התמקד בכתבות שפרסם בפסק דין שניתן בדיון נוסף שבו פסקו שישה שופטים נגד אינטרס של חברת ביטוח, ואילו השופטת חיות פסקה, בדעת מיעוט בעדה. הטענה מחמיצה שתי עובדות. האחת, שחיות הייתה היחידה שנותרה מן ההרכב המקורי שפסק פה אחד בעד חברת הביטוח. השנייה, שחברת הביטוח בעלת האינטרס העיקרי בתביעה (אררט) אינה מיוצגת בידי עו"ד חיות ואינה כלולה ברשימת המניעויות של הנשיאה. הנתבעת המשנית בפרשה (אבנר) היא בעלת זיקה עקיפה לחברות הביטוח שמייצג עו"ד חיות. משניותה שוללת את עוקצו של החשש לניגוד עניינים. יתרה מכך, בעת שהתקיימו הדיונים בפרשה זו כבר חדלה אותה נתבעת משנית מליטול חלק בהוצאת פוליסות ובהמשך אף פורקה.

מחוזי, עליון, הרכב, דיון נוסף, הכל שאלה של דיוק בעובדות. למה נחוץ דיוק כזה? כדי שהקוראים יוכלו לשפוט בעצמם. ליבסקינד לא מוכן לאפשר זאת לקוראיו, שהרי חשיפה עובדתית מדויקת עלולה לבלבל ולשמוט את הקרקע מתחת לתזה רחמנא ליצלן. 

מכאן לפסק הדין של הנשיא ברק. פסק הדין קבע שעל שופטת מסוימת לפסול עצמה מלדון בתיקי חברות ביטוח שבעלה, כמו דוד חיות, מייצג. מובן שאינו מייצג לפניה אבל גם אם הייצוג נעשה בידי עורכי דין אחרים, טובת חברת הביטוח היא טובת השופטת במישרין ובעקיפין. לא כך חשבה ונהגה אותה שופטת (איש לא ייחס לה הטיית דין) והנשיא ברק העמיד הלכה על מכונה. 

ליבסקינד אוחז בידו את פסיקת ברק ומתריס שהנשיאה חיות נוהגת בדיוק כמו אותה שופטת. הפוך, מר ליבסקינד, הפוך. הנשיאה חיות במשך כעשר שנים לפני פסק דינו של ברק הדריכה את עצמה להימנע מדיון בענייני חברות ביטוח שבעלה הוא אחד המייצגים שלהן. לאורך 30 שנות כהונה הכלל נשמר בידה. חברות הביטוח נמצאות ברשימת המניעויות. אין־ספור פעמים הכלל הנקוט הזה מומש למעשה. המקרים הספורים שהוצגו לעיל הם, אם בכלל, היוצא מן הכלל המעיד על הכלל. איך אפשר לעוות את המציאות כדי כך? איך אפשר להשחיר בלי שמץ של עקבה דמותו של אדם שקנה את כבודו ואת אמינותו בדי עמל? את מי חירפת וגידפת, קלמן ליבסקינד? או שמא כבלק בשעתו התכוונת לקלל ונמצאת מברך?

***

מחוסר הדיוק וממגמת הכפשה ("מורחת", "עובדת עלינו", "מנסה לבלבל", "מוכרת סיפורים") אך פסע קטן אל הראיון בתוכנית קלמןליברמן שבו כינתה מרואיינת את הנשיאה חיות חמש פעמים "כלבה" (25.5). שני המראיינים לא העירו דבר, ושתיקתם כעין שותפות לאמירה.

ספר שמות מצווה אותנו אֱלֹהִים לֹא תְקַלֵּל וְנָשִׂיא בְעַמְּךָ לֹא תָאֹר. האם כיוונה התורה לכך שאין לבקר שופטים ונשיאים? ודאי שלא. הקללה והביזוי הם שנאסרו.

הכותב הוא סגן נשיא (בדימוס) של בית המשפט המחוזי תל אביב וכיום מרצה באוניברסיטת אריאל בשומרון ויועץ מיוחד למשרד AYR