תרבות השקר הפכה לחלק בלתי נפרד מהחיים הפוליטיים בישראל. בניגוד לפסיקת בית המשפט שקבע כי עדות שקר היא עבירה שיש עמה קלון, בחיים הציבוריים שקרים היו ל”מטבע עובר לבוחר”. נראה שכמעט השלמנו עם מציאות שבה אי אפשר להאמין לשום מילה של פוליטיקאי, ובמיוחד לא לראש הממשלה נתניהו המייצג את התופעה במלוא חריפותה.
באופוזיציה יושבים היום שותפיו לשעבר: לפיד, ליברמן ובנט. ההבדלים האידיאולוגיים בינם לבינו בתחומי הליבה מזעריים. ואולם תהום פעורה ביניהם בגלל הדם הרע וחוסר האמון הנובעים מאי־אמירת אמת סדרתית, ממניפולציות שיטתיות ו־איך לא? “טריקים ושטיקים”. במדבר הפוליטי יושבים רבים שנפלו קורבן להבטחות שווא שנכתבו על הקרח, ואחרים שלא הסכימו לעשות שקר בנפשם כדרך חיים פוליטית.
בהקשר הזה התרחש השבוע עוד אחד מהסבבים הפוליטיים המטורללים. נתניהו הפר ברגל גסה התחייבות מפורשת לתקציב דו־שנתי ורתם את להקת המעודדות להאשים דווקא את בני גנץ בכך שהוא מוביל לבחירות בשל התעקשותו על סעיף בהסכם הקואליציוני שנחתם אך לפני חודשים אחדים. נתניהו עשה עוד סיבוב על הגב הכואב ממילא של גנץ ושיווק את הטיעון הקלוש שהנסיבות השתנו.
גנץ איבד את שלוות רוחו וצרח בישיבת קבינט הקורונה. קשה לדמיין את הסיטואציה שבה האיש ששמו הולך לפניו כ”בני חותא”, יוצא מכליו. אבל למישהו היה עניין להדליף שקולו נשבר. על פי הדיווחים, ראש הממשלה לא הסתיר את ההנאה שהוא שואב מההתעללות בשותפו החליפי, וכשגנץ צעק על שרי הליכוד והאשים אותם בכך שמהיום הראשון לא התכוונו לקיים את ההסכם, נתניהו הגיב בעוקצנות: “שמישהו יגביר את הווליום, לא שומעים”.
האמת, האוזן הישראלית התרגלה לצלילים המשקרים ולטונים הצורמים שמפיקה לשכת ראש הממשלה. נתניהו מטריל את המערכת. הוא מייצר חוסר שקט תמידי הממלא את השיח הציבורי. החל בדיבורים על בחירות בפעם הרביעית (כי ככה הרי אי אפשר להמשיך) דרך תעמולה בוטה נגד בית המשפט העליון, שמעניק לטענתו רוח גבית לטרור (בעקבות פסק הדין שדחה את הריסת ביתו של המחבל שהרג את לוחם גולני עמית בן יגאל), וכלה בהטלת אשמה על היועץ המשפטי המתיר את דמו ואת דמם של בני משפחתו.
דור שלם של פוליטיקאים ציניים, אינטרסנטיים או כאלה שאיבדו חוש כיוון - משתפים פעולה עם אדם שהפך לנטל על צווארה של החברה הישראלית. בכירים בליכוד מעדיפים לשתוק, מחכים שיסתלק מהזירה הפוליטית כדי לרשת אותו. שותפיו החרדים חרדים בעיקר לתקציבי הישיבות, אחרת לא ניתן להסביר מדוע הפנו עורף לגנץ בניגוד להתחייבותם המפורשת. מי כמוהם יודע שאי אפשר לסמוך על מילה של נתניהו. כשהתברר, כצפוי, שההסכם הקואליציוני לא שווה את הנייר שעליו הוא נכתב, הם העדיפו לגלגל עיניים לשמיים, בצדקנות מעושה.
פוליטיקאים בעלי אינסטינקטים בריאים היו מבינים מזמן שנתניהו הוא הבעיה ולא הפתרון, מלווים אותו לדלת של האקווריום, מזמינים חברת הובלות ונפרדים ממנו לשלום. אבל התלות המוגזמת שפיתחו בו שיבשה את בוחן המציאות שלהם. בכירי הליכוד נושאים באחריות, במעשה ובמחדל, להתנהלותו הקלוקלת, ולכן גם הם צריכים ללכת, כדי שישראל תוכל להחלים מהפוביה ששמה נתניהו.
צריך לומר באופן ברור: נתניהו השליט בישראל אווירה דיסטופית כדי לשמר את שלטונו. הוא משחיר את המציאות באופן מגמתי רק כדי להצטייר כמושיע. החברה הישראלית הפכה מנוכרת וחשדנית לא מעט בגלל ההסתה וההשתלחות שלו בקבוצות אוכלוסייה בשיטת הפרד ומשול (“השמאל שכח מה זה להיות יהודים”; “פרס יחלק את ירושלים”; “הערבים נוהרים” וכו’). אם מחפשים מכנה משותף רחב לאלפי האזרחים המפגינים ברחובות ועל הגשרים, כדאי להתרכז בדרישה הבסיסית שלהם להגינות ולאמינות שלטונית. כוחות חיוביים חדשים צריכים לשנס מותניים כדי לחזור לפסים של כללי משחק פוליטי תקינים ולא רק כדי להחליף את השחקנים.