בשלוש מערכות הבחירות האחרונות עלו שתי תופעות מוזרות: הראשונה, אף פוליטיקאי לא דיבר על הברור מאליו: ששלוש מערכות בחירות רצופות ללא הכרעה הן הוכחה מכרעת לכך ששיטת הבחירות הנוכחית אינה עובדת יותר. השנייה, זה שנה ויותר, שני גושים פוליטיים המחזיקים בתפיסות עולם די דומות מנהלים מלחמת שמד פוליטית. תופעות אלה התגלגלו למשבר הקורונה ונתנו את אותותיהן במחאות נגד הממשלה. הקריאה “רק לא נתניהו” הומרה ב”נתניהו אשם במצב”, והדיון הפוליטי בישראל ממשיך להתחפר ברמה האישית במקום לעסוק בהסבר המבני.
מדינת ישראל נתונה בסחרחורת של משבר היסטורי, אשר מקורו בחוסר ההתאמה בין עולם המושגים למציאות המשתנה במהירות. בשנת 1948, בצו השעה, הוקמה המדינה על יסודות זמניים תוך אלתור הסדרים שבין דת למדינה, בין הרשויות השונות ובין האזרח למדינה. בחלוף השנים הולבשו על המערכת השלטונית טלאים על גבי טלאים של פתרונות זמניים ושטחיים.
אולם לאחר יותר מ־70 שנה, הפתרונות הזמניים כבר לא עובדים, והמערכת הפוליטית כבר אינה מסוגלת לייצר פתרונות. תחת זאת, היא מרוכזת בפוליטיקה שבטית ואישית. כתוצאה מכך, בעיות העומק צפו במהלך מערכות הבחירות האחרונות והביאו אותנו לסף מלחמת אזרחים.
משבר היסטורי זה מעמיד זה מול זה שני מחנות, שלא רק רעיונות של שמאל וימין מפרידים ביניהם. בפועל, המפה הפוליטית הישראלית מחולקת בין שני מחנות, המייצגים מבנים סוציולוגיים והיסטוריים. מחד, חסידי הסדר הישן (מה שנקרא שמאל־מרכז), המאורגנים במפלגות לא דמוקרטיות ומטיפים לדמוקרטיה דרך מושגים כמו חופש הביטוי, שלטון החוק וזכויות המיעוטים. אלה טוענים כי הדמוקרטיה הולכת להיהרס. לאמיתו של דבר, בשביל ישראלים רבים מה שהולך להיהרס זו דמוקרטיה נכה.
שכן, בעבור הערבים “שלטון החוק” הוא זה שדחק אותם מעבר לגדר הלגיטימיות, ובעבור המזרחים, מוסדות המשפט, האקדמיה והתקשורת הם אלה שפעלו באופן מבני כדי להניע את חייהם בתוך אינרציה חברתית אשר קברה את גורלם בשולי החברה. מנגד, שוחרי הרס הסדר הישן (מה שנקרא ימין) מטיפים לדמוקרטיה דרך שלטון הרוב וטוענים כי הדמוקרטיה הנכה פעלה לאורך כל השנים נגדם, וכי עתה, רצון העם מאפשר שינוי של כללי המשחק.
משבר הקורונה, יחד עם תקנות שעת החירום שנולדו ממנו, ממוטטים לנגד עינינו את כלונסאות הקש שעליהם היה מושתת מוסד המדינה הישראלית. כל אחד מהצדדים מתחפר עמוק יותר בתפיסת הדמוקרטיה הלקויה שלו, ואף צד עדיין לא מציע תכלול וסנכרון של שברי תפיסת הדמוקרטיה לסך מסגרת חשיבתית אחת.
המחאות הרבות הן הזדמנות היסטורית ליצירת שינוי פרדיגמטי. לשם כך, יש לעבור מההתרכזות באשמה של מנהיג אחד להתמקדות בשיטה עצמה, שלא מאפשרת לנו לצלוח משבר זה.
זוהי שיטה פוליטית גרועה, המאפשרת לראש ממשלה אחד לשלוט זמן כה רב, ובחלק מהזמן אפילו תחת כתבי אישום; שיטה שהביאה לכך שקבוצות לחץ מעצבות את מדיניות הבריאות הציבורית; שיטה שיצרה מצב חברתי שבו מיליונים חיים על הקשקש, וכשבא משבר גדול כמו הקורונה, הם מתרסקים אל מלחמת הישרדות קיומית; שיטה שקברה את עתיד דור המילניום; שיטה שהגבירה את הקיטוב.
עלינו להתחיל לדון בשאלות חדשות: איזה סדר פוליטי חדש אנו רוצים? איזו שיטת בחירות תייצג את האינטרסים האזרחיים שלנו? כיצד ניצור הסכמה לאומית על כללי המשחק הפוליטיים? המחאות הוכיחו שישראל היא חברה בריאה, הלכודה בגוף חולה. מוסד המדינה חולה, והוא זקוק לשינויים מבניים. הגיע הזמן לצאת בקריאה לשנות את השיטה ולהתחיל מחדש.
הכותב הוא חבר מועצה בתנועת “1948 – מתחילים מחדש".