אין חולק שהנשיא טראמפ הוא מזן המנהיגים שמשסה, מסית ובעיקר משקר לגבי יריביו הפוליטיים. אלא שבימים אלה הוא שבר את שיאי הציניות, כאשר הנשיא בן ה־74 פתח במתקפה גילנית נגד יריבו המבוגר ממנו בארבע שנים, תוך שהוא מכנה אותו "סליפי ג'ו". מתברר שהמתקפה הישירה אכן השיגה את מטרתה, והמועמד הדמוקרטי יצא בקמפיין שבמסגרתו הוא התראיין תוך כדי ריצה, בסרטון ששודר בתוכנית "סאנדיי נייט".

הרקע למתקפה הוא מעמדו של הנשיא המכהן בסקרים והקורונה, שהעבירה את המבוגרים בחברה כמקשה אחת לעמדה נחותה של "קבוצת סיכון". ההחלטה של ג'ו ביידן לשמור על ריחוק חברתי כדי להימנע מהידבקות אפשרית לפני מועד הבחירות בחודש נובמבר הייתה הזרז למתקפה.

לכאורה, גיל המועמדים היה בלאו הכי צריך להיות גורם מרכז בשיקולי ההצבעה. המגזין הכלכלי האמריקאי "פורבס" הכין, עוד במהלך הבחירות במפלגה הדמוקרטית, טבלה של תוחלת החיים הצפויה למועמדים השונים. לפי הממצאים שלהם, לנשיא המכהן נותרו 11.4 שנות חיים וליריבו 9.3 שנים בלבד. אולם הנושא לא הפך עד כה למרכזי. בהחלט תואם למה שהכרנו עד כה, שגם בחברות גילניות מובהקות בשוק העבודה ובכלל, כמו כאן אצלנו בישראל, אין הנושא גולש לגיל המועמדים לתפקידי ההנהגה. זה לא קרה עם שמעון פרס ויצחק שמיר בזמנו, וזה אינו נושא רלוונטי ביחס לראש הממשלה המכהן ונשיא המדינה, ששניהם עברו את גיל 70.

אלא שטראמפ, שמחזיק בעצמו בשיא כנשיא המבוגר ביותר שנבחר בארצות הברית אי פעם, כשהיה בן 70, הביא את הרעיון הקפיטליסטי לקצה מיד בתחילת ההתפרצות של הקורונה שם. הוא למעשה המליץ שהחיים יימשכו כסדרם, כי מי שימות הם המבוגרים והחלשים. כיוון שהייתה תחושה שהמסר לא עבר, הוזעק דן פטריק, מושלה הרפובליקני של טקסס, להסביר שכאדם מבוגר הוא נכון להקריב עצמו בשביל הכלכלה האמריקאית.

לצערנו, בנושא הזה טראמפ "ניצח". הקורונה טופלה שם ברשלנות, המבוגרים ראו את שיעורי התמותה בניו יורק ובמקומות אחרים והסתגרו בפחד בבתיהם. מחקרים שם כבר מראים נזקים נפשיים קשים, ונקודת מבט סובייקטיבית שלילית לגבי ההמשך. העוני בקרב מבוגרים בתנאי אבטלה גואה צפוי להחמיר, כי זו האוכלוסייה האחרונה שתחזור לשיעורי התעסוקה, כפי שהיו טרם פרוץ המגיפה.

בעוד כחודשיים נקבל תשובה: ראשית לשאלה אם נשבר השיא ולבית הלבן נכנס אדם בן 78, שהוא מבוגר מרונלד רייגן כשפרש מתפקידו בגיל 77 שנים. אולם השאלה היותר חשובה היא אם נושא הגיל הכשיל את מועמדותו של ביידן, וכך שיבש לחלוטין את מיצובו של האדם המבוגר כגורם תורם בחברה, או שנחזה דווקא במהפך חזרה. עד שזה יקרה, ייאלץ המועמד הדמוקרטי להידרש לנושא הגיל מול יריבו "הצעיר" ממנו בארבע שנים, תוך שהוא מפזר הבטחות שהגיע לשתי קדנציות, ולא אחת. 

הכותב הוא גרונטולוג ומחבר ספרים בתחום הזקנה