1. ההתפטרות של שאול מרידור השבוע והפסטיבל הקורבני שלו הם רק סימפטום לבעיה גדולה הרבה יותר: השאלה מי כאן הריבון. לכאורה, התשובה לכך פשוטה מאוד: נבחרי העם, הלא הם חברי הכנסת, כלומר, ממשלת ישראל. מכתבו של מרידור לא כפר לכאורה בהנחה הזאת, שהריבון הוא המחליט והמתווה, אבל בין השורות הוא כפר במוסכמה הטבעית הזאת לחלוטין - אנחנו אנשי המקצוע, אנחנו שומרי הסף, ואם צעד כזה או אחר לא נראה לנו "מקצועי", משחקים במספרים למשל (ראשי אגף התקציבים יכולים לקבל אוסקר על משחקים כאלה), אנחנו חייבים להוכיח בשער. מה שמרידור אמר בעצם הוא שאכן יש ריבון, אבל הריבון אינו מקצועי ועל כן חייב להישמע להנחיות המקצועיות שלנו, כלומר, להיצמד למדיניות שלנו, "שומרי הסף".
התפיסה הזאת התעצמה, בייחוד בשני העשורים האחרונים, והגיעה למצב שבו הכוח של הפקידים, של "המרידורים", התגלה במקרים רבים כחזק הרבה יותר משל כל פוליטיקאי נבחר. גם השם שנבחר להם, "שומרי הסף", כאילו כל פקיד הוא אכן שומר סף, הוא נלעג. הוא הופך את כל האחרים, ובייחוד את הפוליטיקאים, לכאלה שלא שומרים את הסף. מכוח התפיסה הזאת, בעידוד התקשורת ובגיבויה, הפכו הפקידים לבני האלים. נוצר תהליך של אימפריאליזם רגולטורי ופקידותי, שכביכול שומר עלינו, על הציבור, מפני הרעים והמושחתים. בפועל, בחלק גדול מהמקרים, האימפריאליזם הזה רק מסרבל, מעכב, גורם נזקים לצרכנים, ובעיקר מפרנס עורכי דין בהתפלפלויות על גבי התפלפלויות - אבל ממש לא משרת את הצרכנים.
2. קחו לדוגמה עניין שבנפשנו - כספי הפנסיה וביטוחי החיים שלנו - שנמצאים בבעלות חברות הביטוח וגופי ההשקעות. לא פעם שואלים אותי אם הכספים האלה בטוחים, אם לא "שודדים" אותו, אם יש סיכוי שיום אחד נקום בבוקר והכספים ייעלמו בפתאומיות, הפנסיה תלך לעזאזל ונישאר בלי פרוטה לעת זיקנה. השבתי לכולם בהא לישנא:
א. גם אם חברות הביטוח וגופי ההשקעה יפשטו את הרגל כולם יחד, כספי הפנסיה שלכם בטוחים כי הכסף שלכם הוא הכסף שלכם ועל שמכם.
ב. אתם השומרים הטובים ביותר של עצמכם, ואל תסמכו על אלו המכנים את עצמם "שומרי סף". השמירה על עצמכם כוללת בדיקה שההפקדות שלכם ושל המעסיקים אכן מגיעות לקרן הפנסיה, וחשוב יותר לטווח הארוך: בחירת גוף ההשקעות שמניב את התשואות הגבוהות ביותר לאורך זמן, כי שום שומר סף לא יוכל לעשות לכם את זה. בחירה כזאת יכולה להיות מתורגמת לעשרות ולמאות אלפי שקלים (לפחות) בצבירת הפנסיה עם הפרישה מהעבודה. עם זה, בכל הקשור לכסף, היו בטוחים, היו רגועים - הוא שלכם, הוא על שמכם - הוא לא יכול להתעופף לו סתם כך.
3. בתחום הפיננסי יש שני סוגים של תאגידים: הראשון הוא תאגיד בנקאי, והשני הוא תאגידי ביטוח וגופי השקעות. בראשון יש רגולטור שנקרא הפיקוח על הבנקים. בשני יש רגולטור אחר, חדש יחסית: רשות שוק ההון, ביטוח וחיסכון. שומרי הסף מרבים לדבר על "יציבותם" של הגופים הפיננסיים, כדי לשמור על כספי הציבור כי הם הרי "שומרי הסף" שלו. בעוד בבנקים סוגיית היציבות היא קריטית, בחברות ביטוח ובבתי השקעות היא ממש לא כזאת.
בתחום הבנקאי, המפקח על הבנקים נכנס ממש לשדה הניהולי - כמו הקפדה והנחיות על הפרשות לחובות מסופקים, למשל במשבר הקורונה. הסיבה היא שאין בישראל ביטוח פיקדונות, ולכן, אם יציבותו של בנק מתערערת והוא על סף פשיטת רגל, כספי הציבור בו בסכנה. לא פעם ולא פעמיים נאלצה ה בעבר מדינה להושיט יד לכיסה, כלומר, לכספי ציבור, כדי לפצות את המפקידים בבנקים שפשטו את הרגל - וזאת בהחלט סיבה טובה מספיק להקפדה יתרה על יציבות.
בנק ישראל קיים במשך שנים דיונים על גבי דיונים בנושא הזה של ביטוח פיקדונות, אך עד עתה לא יצא מהם דבר. המטרות של ביטוח פיקדונות הן לספק הגנה למפקיד הקטן, לתרום להגברת היציבות של הבנקים ולמנוע מצב שבו מפקידים מבוהלים מושכים את כספם בגלל משבר וגורמים לקריסתם של בנקים, בדרך כלל קטנים. התופעה הזאת נקראת ריצה - אל או על - הבנק (run on the bank) ומתארת מצב שבו הלקוחות מסתערים על הבנקים בבקשה למשוך את כספם. מכיוון שהבנק, בקליפת אגוז, הוא מעין מתווך בין המפקידים ללווים: לוקח את הכסף של הפיקדונות ומלווה אותם ללווים, קטנים כגדולים. לכן אין אפשרות מעשית לבנק להנזיל את הפיקדונות לכל הלקוחות שמסתערים עליו בזמן קצר. מובן שהריצה הזאת עלולה להיות מדבקת ולגרום לשרשרת של ריצות שיביאו לקריסתם של בנקים נוספים. זאת הסיבה שהמפקח על הבנקים מקפיד מאוד על יציבות בנקים, כי אחרת, מכיוון שאין ביטוח פיקדונות, הממשלה מתערבת והציבור כולו מושיט את היד לכיס כדי להציל את הבנקים.
4. בביטוח, לעומת זאת, הדברים שונים לגמרי, וכל הדיבורים על "יציבות" ועל "סכנה" ועל תפקידם של שומרי הסף בשמירת היציבות הם בלוף אחד גדול. ביטוחי החיים הרי מופרדים מכוח החוק והרגולציה, קרנות הפנסיה גם הן מופרדות בחקיקה ולכן אין לחברות הביטוח שליטה מעשית, חוץ מלמנות נושאי משרה בתוך המערכת. הכסף שלכם, אם כן, הכסף של הציבור, מופרד, והוא נמצא בפועל ברשותכם, כפי שאתם יכולים לראות בדפי המידע שנשלחים אליכם, בדיוק כמו חשבונות בנק. האם עושים עם הכסף שלכם שטויות? מדי פעם יש גם שטויות, הקצאות אשראי שלא היו צריכות להיעשות, אבל בסופו של דבר הכל מתנקז למספר אחד ויחיד: התשואה שאתם מקבלים. אם מנהלי ההשקעות שלכם גרועים, אם הם עושים שטויות, אם הם משקיעים אצל מקורבים - זה יתבטא לאורך זמן בתשואה שאתם מקבלים. ואם אתם לא מרוצים, בבקשה, ניידו את הכסף. זה קל ופשוט. קחו על עצמכם את האחריות ואל תחכו ל"שומרי סף" שיעשו זאת. הם לא יעשו זאת בשבילכם והם גם לא אמורים.
בענף הביטוח גם אין בעיה עם ביטוחי חובה לכלי הרכב - הציבור הרי משלם דרך הפרמיות חלק מסוים שעובר לקרנית - ואם חברת ביטוח פושטת רגל, הקרנית מחליפה אותה בחבויות. גם בביטוחים אלמנטריים (ביטוחים כלליים) אין שום בעיה, והם מוגנים בדרך כלל בידי מבטחי משנה. השורה התחתונה: אין שום בעיה של יציבות בחברות ביטוח, ועובדה היא שלא מעט חברות ביטוח פשטו בעבר את הרגל בישראל (למשל, הסנה), ושום אסון לא התרחש. יתרה מזאת, המדינה, ואיתה משלם המסים, לא הושיטו את היד לכיס כדי להחזיק את החברות הללו בחיים, בניגוד למערכת הבנקאית.
5. וכאן אני חוזר לאימפריאליזם הרגולטורי. בתחום הביטוח היה רגולטור מטעם משרד האוצר ושר האוצר, שנקרא המפקח על הביטוח ועל שוק ההון. כל החלטה שלו הייתה צריכה לעבור בוועדות הכנסת ולהיחתם בידי שר האוצר. לקראת סוף 2016 החליט שלטון הפקידים להתרחב. האגף בתוך משרד האוצר הפך לרשות שוק ההון, ביטוח וחיסכון - רשות עצמאית. עוד פטנט של שלטון הפקידים הוא הקמת "רשויות" עצמאיות שמתנתקות לחלוטין מפוליטיקאים - והן מתפקדות כמעין רגולטור־על שאין עליו פיקוח כמעט. זאת הסיבה שכל הזמן מקשקשים לנו על "עצמאות שומרי הסף" והופכים אותם לריבון למעשה. "עצמאות" היא בעצם שלטון יחיד: מעל הכנסת, מעל נבחרי הציבור.
אותו ראש רשות, היום זה ד"ר משה ברקת ולפניו דורית סלינגר, הוא, כאמור, מעין רגולטור עליון. החלטה שלו, שכמובן עוגנה בחקיקה, היא בלתי־ניתנת לערעור, אלא בעתירות לבית המשפט. הוא אמור לעדכן את חברי ועדת הכספים כדי שידונו בהחלטותיו, אבל אין להם ממש סמכות לחלוק עליו. בקיצור: הם ידברו לפרוטוקול וייתנו את הכותרת שלהם, שזה יפה בשביל יחסי ציבור, אבל גם כמו לדבר ללמפה. הממונה יקבע ואין בלתו.
6. לפי החוק, תפקידיה העיקריים של הרשות הם הגנה ושמירה על עניינם של המבוטחים, העמיתים ולקוחות הגופים המפוקחים; הבטחת היציבות והניהול התקין של הגופים המפוקחים; קידום התחרות במערכת הפיננסית, ובייחוד בשוק ההון, הביטוח והחיסכון; עידוד חדשנות טכנולוגית ועסקית בפעילותם של הגופים המפוקחים; וקידום התחרות בתחום השירותים הפיננסיים.
אפשר בהחלט להבין שרגולטור יכול להעניק רישיון לשליטה בחברת ביטוח, לשלול רישיון כזה, לאשר נושאי משרה, לפטר נושאי משרה, לאשר דירקטורים, לפקח על תעריפים במגוון תחומי ביטוח, כמו בריאות, ולאשר אותם. כל זה מובן וברור. אבל איך עניין היציבות נכנס לפה? התשובה היא הרחבה של עוד ועוד סמכויות מנותקות מכל מציאות, שהפקידים לקחו לעצמם. כך הם מתקרבים למעשה לניהול בפועל של חברות פרטיות, שיש להן בעל שליטה (לכל חברות הביטוח, חוץ מכלל ביטוח, יש גרעין שליטה, בניגוד לבנקים שבכולם אין). זאת מחלה קשה של כל הרגולציה הישראלית: המחשבה שהם יודעים טוב יותר מכל אחד אחר איך צריכים להתנהל עסקים ואיך לנהל אותם, שהם החכמים מכל, שהם בטוחים איך צריכה להיראות התחרות ומה צריך לעשות בשביל שתהיה תחרות. זאת לא רגולציה, זאת עריצות רגולטורית.
הבעיה הנוספת היא שהרגולטורים צברו כוח כה אדיר, והוא מייצר פחד להתעמת איתם. לא לחינם אומרים לי אנשי עסקים: "עם רגולטור לא מתעסקים, עם רגולטור מסתדרים". זאת הבעיה, למה לא להתעסק עם רגולטורים במקרים של עודף כוח והחלטות מעוותות? משני טעמים: החשש מנקמה והחשש מעימות ארוך ומתוקשר בבתי משפט, שיזיק יותר מאשר יועיל. וכמובן, התדמית התקשורתית: יצאת נגד רגולטור? הפכת אוטומטית לאויב העם ולעושק הציבור. ומי יתעסק עם תקשורת ורגולציה שעושות יד אחת ביחסי תן וקח? איש לא רוצה.
7. שאיבת הסמכויות בידי הפקידים, המחשבה שהם "עצמאים", המחשבה שאי אפשר לערער על שיקול דעתם, היא תהליך הרסני שחייבים לרסנו - ולפוליטיקאים יש אחריות עליו: הם אפשרו לגולם הזה לקום על יוצרו, עד שהגיעו מים עד נפש כמו במקרה של מרידור. הם אפשרו לפקידים לצבור עוד ועוד כוח, בלי לדפוק על השולחן, גם בשל הפחד מהאש שיספגו מהתקשורת. לא צריך לפחד, צריך לרסן, כי כל עודף כוח מוביל לשיכרון כוח, ושיכרון כוח מביא לסחרור שסופו בהשחתה. אנחנו נמצאים היום במצב של השחתת הכוח בידי הפקידים.
מי כמו הנשיא ראובן ריבלין, שיצא השבוע מגדרו כדי לשבח את מרידור, היטיב לתאר את שלטון הפקידים לפני 19 שנה, בעת שכיהן כשר התקשורת: "... אני מוצא פקידים ש'פקידותם אומנותם', אשר איבדו כל קשר למציאות הכלכלית, לעולם הדינמי המהיר, הגלובלי, שכלכלת ישראל היא חלק ממנו, ואשר סבורים, כנראה, כי העולם ימתין להם עד שיגבשו המלצות, ימציאו חוות דעת מלומדות ויגישו את מסקנותיהם על כל עניין שעל הפרק...
"עם כניסתי לתפקיד גיליתי שאני בעצם רק חבר זוטר ב'מסדר הרגולטורים', שבו כל פקיד עושה ככל העולה על רוחו: מוביל מהלכים, קובע מדיניות, חותך גורלות של אימפריות כלכליות ומקבל החלטות שמשמעותן מיליארדים...
"המדינה עושה כל שביכולתה כדי להכשיל, להקשות, לסרבל ולעכב... אני רוצה שנפסיק להפריע. אני רוצה שההתערבות שלנו כממשלה תהיה מינימלית ותיוחד למקרים של כשלי שוק מובהקים, שבהם השוק החופשי אינו מצליח להביא תוצאה מיטבית, מבחינה האינטרס הציבורי... אינני מצליח להבין מדוע כל יזם, זכיין או בעל רישיון צריך לעבור 'ויה דולורוזה' של רגולטורים שונים, שלכל אחד מהם מדיניות, השקפה ומועצה מכובדת...
"לעתים נדמה לי כי 'תחרות' ויהי מה, בכל תחום, בכל תת־ענף, הפכה למין דת. איני מבין מה בצע לתחרות לשם תחרות, ובמיוחד - מה התועלת בתחרות שסופה קריסת המתחרים...".
תמונת המצב שאותה תיאר ריבלין כבר לפני 19 שנה החמירה עוד יותר. מי שהוא כינה בזמנו "ביורוקרטים אובססיביים" צברו עוד ועוד סמכויות, עוד ועוד תקנים ועוד ועוד תקציבים. די לנו מרשויות עצמאיות ומפקידים עצמאיים - לא צריכה להיות חיה כזאת. פקיד כפוף לנבחר הציבור, הוא לא מעליו.