מהפך ביחסים בין מדינות ממלחמה לשלום הוא תמיד אירוע דרמטי, והוא מסעיר לא רק את העמים הנוגעים בדבר. העולם מתרגש לראות אויבים מרים שממירים עוינות בידידות. שבטים אינדיאניים שעברו ממלחמה לשלום ערכו טקסים שבהם מנהיגיהם עישנו “מקטרת שלום”, וכדי לבשר לעולם את השגת השלום, נשפו את העשן לארבע רוחות השמיים. בעידן המודרני, אירוע כזה מלווה בטקסים רבי רושם שמועברים בשידורים ישירים בטלוויזיה ובאינטרנט לכל קצווי תבל.
הנשיא ג’ימי קרטר פתח במסורת של עריכת טקסי שלום בין ישראל לערבים בבית הלבן. הטקס הראשון נערך בספטמבר 1978 לרגל החתימה על הסכמי קמפ דיוויד בין ישראל למצרים, בהשתתפות מנחם בגין ואנואר סאדאת. הטקס השני נערך לרגל חתימת הסכם השלום בין האישים האלה באותו מקום במרץ 1979.
את צמד הטקסים הבא יזם והפיק הנשיא ביל קלינטון. למרות שארצות הברית הייתה מחוץ לשיחות הסודיות בין ישראל לאש”ף, קלינטון פרש את חסותו על ההסכם שהם השיגו וקיים טקס שלום בבית הלבן בספטמבר 1993, בהשתתפות רבין וערפאת. לאחר שנה, קלינטון, רבין והמלך חוסיין חתמו על הסכם שלום עם ירדן בטקס שהפעם נערך בערבה. בכל הטקסים האלה השתתפו אלפי אנשים, והם שודרו לכל העולם על ידי אלפי עיתונאים.
מטרת הטקסים הייתה לגייס דעת קהל תומכת בהסכמים בקרב המדינות החותמות, וקיומם בבית הלבן נועד להמחיש את הגיבוי שארצות הברית והקהילייה הבינלאומית העניקו להם. בישראל הייתה התנגדות לוויתור על סיני בתמורה להסכם השלום, ובמצרים שררה עוינות כלפי היחסים עם ישראל. אש”ף וישראל נשבעו שלעולם לא יכירו זה בזה ולא ינהלו משא ומתן. למרות הקשרים הטובים בין חוסיין למנהיגים ישראלים, עמו רחש איבה לישראל. הטקסים נועדו לצמצם את ההתנגדות הציבורית להסכמים בעולם הערבי ובישראל וליצור דינמיקה של בניית אמון ויישומים מלאים בשטח.
ההסכמים עם איחוד האמירויות ובחריין הם חשובים, אבל לא דומים כלל להסכמים ולטקסים הקודמים. לא מדובר בהסכמי שלום בין מדינות שלחמו האחת בשנייה. זוהי נורמליזציה של יחסים שמתקיימים כבר שני עשורים. אין התנגדות להסכם עם איחוד האמירויות בשתי המדינות, ובניגוד לעולם הערבי שגינה והחרים את מצרים בגין השלום שכרתה עם ישראל, היום רוב העולם הערבי מברך על הנורמליזציה עם איחוד האמירויות ובחריין.
בטקסים הקודמים השתתפו ראשי המדינות. הפעם את הצדדים הערביים, שהם החשובים יותר, מייצגים רק שרי החוץ. הטקסים הקודמים התוו דרך, אבל לא היה ברור אם הצדדים יבצעו אותה. הפעם קצב הנורמליזציה יותר מהיר מהטקס.
טראמפ ונתניהו חיפשו תמונת ניצחון שתעמעם את כישלונותיהם המחפירים בניהול משברי הקורונה הקשים. בבחירות לנשיאות המתקרבות טראמפ מפגר אחרי יריבו ביידן, ואין באמתחתו שום הישגים במדיניות החוץ.
הטקס יעצים ברעש הישג דיפלומטי. הטקס מועיל גם לנתניהו כי הוא ממחיש את מעמדו הבינלאומי ומסיט את תשומת הלב, לפחות זמנית, ממשבר הקורונה. בשל משבר כלכלי קשה, טקסי השלום המרשימים של קרטר לא עזרו לו לזכות בכהונה שנייה, וטראמפ נמצא היום באותו מצב; ומעבר לימים הקרובים, ספק אם הטקס יחזק את מעמדו של נתניהו. בשתי הארצות, המגיפה והקריסה הכלכלית הרבה יותר חשובות מהטקס.
הכותב הוא מרצה ומומחה לארצות הברית ולתקשורת בינלאומית באוניברסיטת בר־אילן.