לפני כחודשיים, לאחר הפרסום על האונס באילת, הגעתי לראיון בערוץ 20. תוך כדי שיחה, המראיין - שלא נזכיר את שמו - אמר משפט בנוסח "אתם ישר מאשימים אותנו". סליחה, שאלתי, לא ברור לי מי זה בדיוק אתם ומי זה אנחנו. "אתם", הוא השיב, "זה השמאל". זו נקודה מעניינת, חשבתי לעצמי, כי אני מאוד מקפידה לא להזדהות פוליטית באופן פומבי. כנראה שהגענו למצב שבו מספיק להתבונן על אדם ולהכריע מיד לאיזה צד הוא שייך במפה הפוליטית.
אבל בואו נשים את השיפוט המהיר שלנו לרגע בצד. אני מודה שעדיין לא יצא לי להרים את הקול בשידור חי, אבל באותו יום חרגתי ממנהגי. לא הייתי מסוגלת לעצור את עצמי. "איך בדיוק הפכת את המקרה של האונס לסיפור של ימין מול שמאל", שאלתי, אך לצערי לא קיבלתי תשובה. ואז זה הכה בי: כל נושא - פוליטי, מדיני, כלכלי, בריאותי - הפך לאחרונה לעניין של ימין מול שמאל. הפכנו מקוטבים מאי־פעם. קחו לדוגמה את ההסכם עם איחוד האמירויות. ניתוח מהיר של הרשתות החברתיות חושף שמתנגדי נתניהו הפכו לימין קיצוני והתנגדו להסכם בטענה שהוא מונע מאינטרסים אישיים, ולעומת זאת מצביעי נתניהו הפכו לפתע לשוחרי שלום שלא מפסיקים לדבר בשבח ההישג, כאילו שכל מאווייהם הם השכנת שלום וטוב בעולם הזה.
במקום להתעסק עם מצע, אידיאולוגיה, אסטרטגיה ביטחונית, הציבור עוסק בדבר אחד - "רק ביבי" או "רק לא ביבי" - ולא שואל את עצמו ולו שאלה עניינית אחת.
נכון, תמיד היו אי־הסכמות וקונפליקטים בין ימין לשמאל, אבל מה שאפיין אותנו הוא שבעתות משבר ידענו להתעלות וליצור תחושה של אחדות. המשבר הזה תפס אותנו מפולגים מאי־פעם, וגם הניסיונות להתייחס למשבר כאל מלחמה לא צלחו. נותרנו מקוטבים, הרבה בזכות אפקט הבועה שמייצרות הרשתות החברתיות.
ברשתות אנחנו מעצבים את הסביבה שלנו ממש כשם שאנו מעצבים זירת משחק. אנחנו מתנתקים באופן אקטיבי מאנשים שאנו לא מעוניינים לשמוע את דעתם ומייצרים לנו סביבה מאשרת, מחזקת ותומכת. כך אנו מייצרים לעצמנו מציאות שבה אנו שומעים רק את דעתנו, שהולכת ומתחזקת עם הזמן, בלי יכולת לשמוע דעות מנוגדות. מצב זה יוצר קיטוב שבו כל דבר הופך לטוב או רע, שחור או לבן. נוצר בלבול בין אלה שקוראים לעצמם שמאל לבין אלה שקוראים לעצמם ימין. החלק האירוני בכל הסיפור הוא שאנחנו מתווכחים גם לגבי מה שאנחנו מסכימים לגביו.
# # #
אחד השינויים המשמעותיים שהוביל העידן הדיגיטלי, ובפרט הרשתות החברתיות, הוא הפניית הקשב ממה שחשוב ומשמעותי למה שמצליח לתפוס את תשומת הלב שלנו במהירות. המערכת הקוגניטיבית בנויה כך שהקשב שלנו נוטה באופן מובהק לפיסות מידע שיצליחו לעבור את סף הריגוש בכמה שפחות מאמץ. אנו עדים לתהליך אבולוציוני, ממש כמו בטבע, העונה על עקרון "החזק שורד". ברשתות החברתיות, החזק הוא מי שמצליח להתבלט מעל שאר הרעשים, בליל המידע האינסופי של פוסטים, תגובות, שיתופים וציוצים.
המערכת הקוגניטיבית שלנו מתעדפת מסרים שלא צריך להשקיע בהם משאבים. אנו נחשפים באופן חסר תקדים לכמות עצומה של פרטי מידע. לו נדרשנו להעביר כל פיסת מידע שמגיעה למוחנו בחינה קפדנית, לא היה לנו סיכוי להבין מה קורה בעולם. מה שמאפשר את הישרדותנו הוא מנגנון קבלת החלטות המסייע לנו לבצע שיפוטים מהירים על בסיס מעט מאוד מידע. מנגנון זה הוא הרגש. אם נרצה להודות בכך ואם לא, בני אדם מבססים את החלטותיהם על הרגש.
הסקה על סמך עובדות או מידע מהימן אינה תכונה שמקדמת את הישרדות המין האנושי - לכן היא לא קיבלה עדיפות. אם אבותינו בסוואנה היו נדרשים לחשיבה מאומצת כדי להכריע אם היצור שמולם מהווה סכנה, הם ככל הנראה לא היו שורדים. הטבע יעדיף שניכנס לפאניקה ובהלה, גם במחיר של איתות שווא, על פני הסיכון שלא נשרוד. זו הסיבה לכך שהתפתח מנגנון הרגש. זהו המנגנון הפרימיטיבי והיעיל ביותר שהתפתח אצלנו. זו הסיבה לכך שפוסטים המעוררים רגש בעוצמה גבוהה יקבלו באופן מובהק יותר תשומת לב.
ניתן לראות תהליך של למידה והפנמה של חוקי הרשתות: פוסטים המקבלים חיזוק בדמות שיתופים ולייקים משמרים את עצמם, וניתן לראות באופן ברור תהליך של הקצנה. מה שעבר את סף הרגש שלנו לפני עשר שנים דינו לא לרגש אותנו היום. לבני אדם יש נטייה מובנית להסתגל במהירות לדברים שבעבר נתפסו כמרגשים.
קחו לדוגמה את תחושתכם בפעם הראשונה שראיתם תמונה של אישה בבגד ים, צילומי הריון או אישה מיניקה ברשת. המערכת הגיבה ברגש בעוצמה גבוהה, אך מאז שתמונות מסוג זה הפכו לדבר שבשגרה הן הופכות לסטטוס קוו, לנורמלי החדש. הגירוי כבר לא מוביל לאותה רמה של עוררות מוחית. ממש כמו בטבע - החזק שורד. בטבע של הרשתות החברתיות החזק הוא זה שמעלה תכנים יותר אטרקטיביים, פרובוקטיביים, בולטים. המשתמשים לומדים מהי ההתנהגות שתתוגמל ברשתות ומבלי משים נשמעים לחוקי המשחק.
# # #
דוגמה המתארת יפה את תהליכי ההקצנה המתרחשים ברשת היא טאי, הצ׳אט־בוט שפותח על ידי מיקרוסופט ואמור היה לדמות נערה מתבגרת שהזמינה גולשים לתקשר איתה באמצעות חשבון טוויטר, במטרה להפוך לישות וירטואלית אינטליגנטית, הלומדת במהירות את האנושות דרך הרשת. טאי הייתה אמורה ללמוד להגיב מתוך האינטראקציה עם המשתמשים האחרים. המטרה של האלגוריתם הייתה לקבל חיזוקים רבים ככל האפשר בדמות ציוצים חוזרים ולייקים - או במילים אחרות, להבין מה יכול להפוך אותו לפופולרי.
בתוך שעות ספורות מרגע שעלתה לאוויר הפכה טאי - באמצעות חשיפה למשתמשי טוויטר - מבוט תמים שעונה על שאלות כגון תחזית מזג האוויר או מסעדות מומלצות בפריז, לניאו־נאצית החולקת עם הגולשים את שנאתה ליהודים ואהדתה להיטלר. היא למדה שהמועמד החביב על ניאו־נאצים, דונלד טראמפ, הוא "מגניב לגמרי" ושצריך לקלל פמיניסטיות. מיקרוסופט נאלצה להפסיק את הניסוי. "טאי מושבתת עד שהמהנדסים שלה יצליחו למצוא דרך למנוע מהצ'אט־בוט שלהם לפגוע בערכי החברה", נמסר.
הסיפור של טאי מלמד אותנו שיעור חשוב על תהליך ההקצנה שעובר על המין האנושי ברשתות. בהיעדר מסגרת כללים של מותר ואסור, ההקצנה תמיד תהא לכיוון השלילי. לכן אין זה פלא שהפכנו מקוטבים מאי־פעם.
הכותבת היא חוקרת התנהגות בעידן הדיגיטלי, המרכז הבינתחומי הרצליה
[email protected]