במסגרת מאמר שאני כותבת בנושא העמדה לדין של פושעי מלחמה נאצים ועוזריהם, עברתי על פרוטוקולים של הכנסת בנוגע ל"חוק עשיית דין בנאצים ועוזריהם, תיקון 1993". בפרוטוקול מעניין במיוחד מתאריך 3 במרץ 1994 קראתי בעיון רב את בקשתו, כמעט תחינתו, של ח"כ מטעם הליכוד דב שילנסקי, משר המשפטים מטעם העבודה דוד ליבאי, לבצע תיקון בחוק ולהעמיד לדין כל אדם אשר נמצא בישראל וחשוד בפגיעה ביהודי או בבני עם אחר. שילנסקי מבקש כי היועץ המשפטי יורה על חקירתו של אותו אדם, והמשטרה תפתח נגדו בחקירה, ואם יימצאו הוכחות מרשיעות, הוא יובא למשפט בישראל. כידוע, הארץ געשה באותם ימים בעקבות זיכויו מחמת הספק בבית המשפט של ג'ון איוון דמיאניוק וגירושו מהארץ.
לכאורה היה לי ברור כי בקשתו הלגיטימית כל כך של שילנסקי תתקבל, אך קריאה נוספת בפרוטוקול הציגה אמירה אחרת לחלוטין. שר המשפטים התנגד בכל פה לבקשה בדבריו: "השאלה שמעורר ח"כ דב שילנסקי הנכבד וידידי הנכבד בהקשר זה איננה לעשות דין בנאצים ובעוזריהם, אלא לגבי סמכויות היועץ המשפטי לממשלה. מה שטמון בהצעת החוק הוא הגבלה על כוחו של היועץ המשפטי, הגבלה על שיקול דעתו של היועץ המשפטי, והגבלה זו אינה מקובלת עליי כשר המשפטים ולא על הממשלה. אני חושב שחברי הכנסת, מוטב שלא ישימו מגבלות לפתחו. משום שבעתיד יהיה מישהו מעוניין בהגבלה זו ויצדיק אותה, ואחר בהגבלה אחרת".
בסופו של דבר, לאחר התעקשותו של שילנסקי להעלות את הבקשה להצבעה בכנסת באותו היום, היא נפלה ברוב של 15 מתנגדים מול 10 בעד. מה שתפס את תשומת לבי במיוחד הוא נועם ההליכות של הדוברים, חרף התנגדותם הנחרצת לתוכן האמירות הנגדיות.
כידוע, שילנסקי כיהן כיו"ר הכנסת בקדנציה שלפני, ואף יזם את המיזם "לכל איש יש שם": הקראת שמות הנספים בשואה בכנסת. הוא רצה לעשות את התיקון בחוק, אך כאמור בקשתו לא יצאה לפועל. עם זאת, עשייתו הברוכה רבת השנים תיזכר לדורות.
במעבר חד למתחולל בימים אלה, שום דבר לא משתווה לביזיון המתחולל במליאת הכנסת. לשמוע את יו"ר הקואליציה מיקי זוהר פונה בבוז מופגן אל ח"כ רדיר כמאל מריח העומדת על דוכן הנואמים ומבזה אותה בגין תוכן נאומה - היה מראה קשה. לשמוע חדשות לבקרים התבטאויות קשות מנבחרי ציבור הנושאים בתפקיד ממלכתי - זו חציית קו אדום.
התבטאויות נגד היועץ המשפטי לממשלה וניסיונות להכפיש את שמו של כל מי שאיננו מחזיק באותה דעה - הם פגיעה איומה בדמוקרטיה, בכבודו ובשמו הטוב של אדם. האמירות האגרסיביות הללו חייבות להיות פסולות בכל הקשור לאנשי ציבור, ומוטב אם ועדת האתיקה של הכנסת תתחיל להצדיק את קיומה.