אפתח בהבהרה: דבריי על הציבור החרדי מתייחסים רק לפלגים קיצוניים שלו, אם כי הם רלוונטיים גם לאוכלוסיות נרחבות המושפעות מפלגים אלה במישרין או בעקיפין. הפרויקטור של המאבק בקורונה, פרופ' רוני גמזו, הציג ממצא חמור: 40% מהנדבקים באים מהמגזר החרדי, המהווה רק כ־12% מהאוכלוסייה בישראל.
גילוי זה מעורר בציבור הכללי תחושות של כעס, אבל גם של חוסר הבנה. האם החרדים הקיצוניים הם אטומים? האם הם אינם מבינים שהם קודחים חור בקרקעית הסירה שבה כולנו שטים? בתחילת המגיפה הייתה טענה בפי החרדים שההסברה לא מגיעה אליהם שכן הם אינם קשורים למערכות התקשורת של רוב הציבור. אבל עכשיו, לאחר כשמונה חודשים שבהם הקורונה משתוללת, ואלפי נדבקים באים מתוך הציבור החרדי עצמו, וכן נפטרים רבים מקרבו – האם עדיין לא עבר המסר?
אחד ההסברים להתפשטות המגיפה בקהל החרדי הוא הצפיפות במגורים של משפחות ברוכות ילדים. זהו נתון שקשה להתמודד איתו. אך כיצד אפשר להבין את המשך הלימוד בישיבות הצפופות, ובעיקר איך נמשכות התקהלויות רבתי בחתונות, באירועים המוניים בחצרות אדמו"רים, ואיך מתכננים התכנסויות רבות משתתפים בסוכות ענקיות, במיוחד בהכנות לאירועי שמחת תורה?
התמיהה של רבים בקהל החילוני נובעת מחוסר הבנת המניעים העמוקים של הציבור החרדי, שלהם שני מקורות: בתחום הרגשי וגם במידה לא קטנה בהקשר הפוליטי. בקרב החרדים לימוד התורה הוא המרכיב החשוב ביותר המשמר את היהדות, ולכן הוא צו עליון הגובר על כל היבט אחר. גם אם חולקים על טיעון זה, חייבים להודות ברציונל האמוני שעליו הוא נשען.
אבל אין בכך הסבר להתעלמות הבוטה מההנחיות לעטות מסיכות ולהקפיד על ריחוק חברתי בהתקהלויות רבות משתתפים. הללו אינן כלל מצוות דאורייתא או דרבנן; מדובר באירועים חברתיים שהתקבעו בדורות האחרונים. התנהגות זאת סותרת לא רק את ההיגיון הבריא, אלא גם מצוות מפורשות: "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם" ו"פיקוח נפש דוחה כל המצוות של התורה" (חוץ משלוש שאינן רלוונטיות לסוגיה הנדונה).
הסבר אחד להתנהלות זאת הוא בתחום הרגשי. מסורות עממיות חברתיות משויכות על ידי קהל המאמינים לצווים אמוניים. על הציבור החרדי מרחפת תחושה של איום קיומי מתמיד המיוחס להשפעות של העולם החילוני. כדי לגבור על הפחד הזה נוקטים התבדלות, התלכדות והפגנת אוטונומיה מתוך עוצמה, ואלה באות לידי ביטוי דווקא בהתכנסויות המוניות. מרכיבים נוספים בהתבצרות החרדים בעמדתם הם הסתמכות על חסדי שמיים שיעמדו לימין המאמינים, והאמונה שישועתם תבוא גם בזכות הגבורה שבהפגנת ביטחונם בהשגחה האלוהית.
גורם חשוב הוא התנהלות מנהיגי הציבור החרדי – הרבנים, ראשי הישיבות והאדמו"רים. יש להם עניין קריטי לשמר את השליטה בצאן מרעיתם, גם במחיר סיכון בריאותם. הם מצדיקים זאת במתן עדיפות לשיקולים דתיים, כאמור, אפילו כשהדבר נוגד מצוות של פיקוח נפש. באשר להקשר הפוליטי - להתנהלות הציבור החרדי תרמה בצורה מכרעת הגישה של ראש הממשלה בנימין נתניהו. מתוך שיקול אלקטורלי של הזדקקות לקולות החרדים, במיוחד מתוך חרדה מפני המשפט המאיים עליו, הוא נקט בעקביות מדיניות של אִתרוּג ציבור זה והימנעות מעימות איתו.
עימותים בכוח עם החרדים המתקהלים אינם מוכיחים את יעילותם ודורשים משאבים גדולים של צוותי משטרה. הם יוצרים אנטגוניזם ומגבירים את המוטיבציה להמשך הפעילות האסורה. הציבור החרדי ממושמע, אך רק לצווים של מנהיגיו הרוחניים. הדגש בפעילות צריך להיות מכוון באופן שיטתי ועקבי אל הרבנים, האדמו"רים וראשי הישיבות. הפניות אליהם צריכות להתבצע לא על ידי רשויות האכיפה או פוליטיקאים, אלא על ידי רופאים מומחים בכירים. לא מן הנמנע שמגעים אלה ישכנעו לפחות חלק מ"מנהיגי הדור", ומהם תצא קריאה לצאן מרעיתם להישמע להוראות לשמירת בריאותם ובריאות כלל ישראל.
הכותב הוא רופא מנתח ופעיל בארגוני זכויות אדם