1 בתחילת השבוע הביאו לקבורה את הזמרת והשחקנית אילנה רובינא ואת איש העסקים מיכאל שטראוס. המשותף לשניהם הוא שנפטרו בגיל 86. ביום שאחרי היו העיתונים מוצפים במודעות אבל על מותו של שטראוס - לא מצאתי אפילו מודעת אבל אחת קטנה על אילנה רובינא. הכרתי את מיקי הרבה שנים, מימי אילת הסוערים, הכפר של רפי נלסון. נתקלנו זה בזה באירועים חברתיים בימים שהייתי הולך אליהם, במועדוני לילה בקזינו בלונדון, בערבים משותפים עם חברנו הטוב אלי פפושדו. ישבנו על אספרסו בוויצמן מספר פעמים. למרות גילו, תמיד מלא מרץ, חייכן, בדחן ושובב, עד כמה שאפשר לומר על מיליארדר שחצה את גיל 80.
לאורך כל ימי חייו עבד קשה, והפך את אימפריית שטראוס מעסק קטן בנהריה לאימפריה עולמית, ועל הדרך דאג גם לפריפריה והשקיע מהונו ומאונו לקידום פרויקטים פילנתרופיים, וזכה להרבה הערכה וכבוד על פעילותו.
אילנה רובינא הייתה כבויה. הקריירה האומנותית שלה הבליחה כמה פעמים בתקופות שונות, לזמן קצר, והיא הייתה נעלמת. שיר חדש החזיר אותה קצת לחיים, ושוב נעלמה. ארבע פעמים התחתנה, שלוש פעמים התגרשה, בעלה האחרון מת בנסיבות טרגיות.
הייתי פוגש אותה מתחת לבית. היינו שכנים איזו תקופה, בית מול בית. בהתחלה לא זיהיתי את האישה שאותה הכרתי בשנות ה־60 כיפהפייה מדהימה וזמרת שאהבתי את שיריה, בעיקר את השיר "ביקשתי אש", שאותו נהגתי לפזם בלילות של בדידות וקור בחוץ ובפנים.
באותם ימים עבדתי אצל הצלם הדגול נחום גוטמן, שהיה עובד כמו מכונת מלחמה. הוא צילם מלחמות, חתונות, כנסים פוליטיים, כתבות צבע למגזינים, צילומי חדשות לעיתונים רבים, בארץ ובעולם. גוטמן, שהיו מי שכינו אותו "ההונגרי" בשל ארץ מוצאו והמבטא שלו, לימד אותי שלא אחסוך ואצלם הרבה בכל מקום ובכל שעה. יהיה איזה שלב שלתמונות יהיה שימוש, הוא אמר, וצדק. בשנים האחרונות אני משתמש במדור שלי בהרבה תמונות שצילמתי לפני 50 שנה ויותר.
מאחר שהייתי דלוק בצעירותי על אילנה רובינא, יום אחד ראיתי במעבדה תמונה שגוטמן צילם בחתונתה עם אורי זוהר. לקחתי את אחד מהצילומים ושמרתי אותו. היום הוא מפאר את עמודי המדור. תודה, נחום גוטמן, מורי המלומד.
יום אחד אמרתי לשכנה שנראתה קמוטה ועייפה שלום מנומס, ואז בקטע חצוף כלשהו אמרתי לה שאני זוכר אותה מהיכן שהוא ולא מצליח לזכור מהיכן. בקול עייף היא ענתה לי: "דיזנגוף, 'כסית', 'קליפורניה', מועדון עומר כיאם... אני אילנה רובינא". הלב נפל לי לתחתונים. אילנה רובינא הגדולה שכנה שלי ולא זיהיתי אותה?
היו לנו כמה פעמים שיחות קטנות. הבנתי שיש לה בלגן עם הדירה, הבנתי שהיא נשארה עם חובות אדירים שהשאיר בעלה, ושהיא הפכה לאישה ענייה. אפילו ענייה מרודה. אני זוכר שהתביישתי לשאול אותה אם אפשר לעזור בדרך כלשהי. חששתי שהיא תיעלב.
2 אי אפשר להתחמק מהייחוס של אילנה רובינא. היא בתם של שני אנשים שהיו נערצים עליי: מלכת התיאטרון חנה רובינא והמשורר הקומוניסט, שהיה גם מתאגרף ופועל בניין ובוהמיין, אלכסנדר פן הגדול.
את חנה רובינא אני זוכר צועדת בצעדים מדודים בגב זקוף ברחוב דיזנגוף, חולפת על פני "כסית", שם שרצתי יום־יום. לא מפנה מבט ימינה או שמאלה, הליכה של אצילה מימים עברו.
הרומן בין פן לרובינא היה הנושא הרכילותי החם ביותר של תל אביב הקטנה של ראשית המאה הקודמת, רובינא, שהייתה מבוגרת ב־18 שנים מפן, התקשתה לקבל את אורח חייו הפרוע. כשנכנסה להריון סבלה רובינא מרעלת ואושפזה. באחד מביקוריו בבית החולים התאהב אלכסנדר פן באחות שטיפלה ברובינא, עוד רומן שערורייתי.
כשהחלימה, לא הצליחה מלכת התיאטרון העברי לתפקד כאם מסורה ודאגנית. אילנה הועברה למשפחת אומנה, ולאחר מכן לקיבוץ גבע כילדת חוץ.
פן הברדקיסט יפה התואר ניהל רומנים רבים. בלילות שכרות הסתבך לא פעם בקטטות. משוררים החרימו אותו הן בשל היותו קומוניסט והן בשל התנהגותו זו, ויש האומרים גם בגלל קנאה ביופיו והצלחתו עם נשים. בשנות ה־60 הידרדר מצבו הבריאותי. מעבר לכך הוא גם היה תפרן, ללא מקורות הכנסה.
באותה תקופה הייתה אצולת המשוררים והסופרים - שלונסקי, אלתרמן, רטוש, ואחרים - יושבים ב"כסית" וחוגגים. פן היה מוחרם. אני זוכר את הימים שבהם היינו יושבים ראובן המאונן, יוש המנדבוש ויענקל'ה הקיבוצניק במזנון הפלאפל של הפרסי, שכונה "המלוכלך". המזנון של המלוכלך שכן בצמוד לתחנת הדלק הקטנה, שהייתה ממוקמת בכיכר דיזנגוף מול קולנוע "חן", בטווח יריקה מתיאטרון אהל. פן היה יושב בפינה מהורהר, ודופק קוניאק זול מתוצרת מדיצינל או אקסטרה פיין. אם היית שופך בקבוק של המותגים האלה בדירה, לא היו לך בדירה ג'וקים עשר שנים לפחות.
היינו כמו גרופים יושבים ומביטים עליו. וכששוחח עם מישהו שהזדמן לשולחנו, היינו מנסים לקלוט את הנאמר. בעל המקום ידע שפן הוא איש ידוע ונתן לו יחס מיוחד. היה רושם את המשקאות ומעט המזון שאכל, בתקווה שיגיעו ימים טובים יותר. הימים הטובים לא חזרו לפן. האלכוהול והסוכרת הרסו את בריאותו.
אחרי שסיימה את שירותה הצבאי, אילנה למדה פיתוח קול במילאנו, נישאה לגבר אמריקאי והתגרשה, חזרה לארץ, נישאה לאורי זוהר והתגרשה. טסה לפריז ונישאה לגוריון ויסמן. מנישואים אלו נולדה בתה היחידה, מאיה. ויסמן נפטר מסרטן, והיא נישאה לבעלה הרביעי רפי וייזר, שנפטר ב־2006.
3 עבדכם הנאמן נמצא בראשית שנות ה־70 בתקופה קשה בחייו המחורבנים. לא הייתי נכנס לקטע אישי אלמלא הזיכרונות והחלומות שהיו לי. חלמתי להיות סופר כמו ארנסט המינגוויי, איש רוח מהפכן כמו אלכסנדר פן, צייר כמו מודליאני. קראתי אז את כל ספריו של הסופר האמריקאי דיימון ראניון על העולם התחתון האמריקאי, וחשבתי שאהיה דיימון ראניון הישראלי.
התחברתי באותם ימים עם מי שהוגדרו ראשי העולם התחתון הישראלי. הייתי יושב עם בוסי, טוביה אושרי, רחמים גומדי. השתתפתי בפעילות הפנתרים השחורים, מכרתי סחורה מוברחת בדוכן שהיה שייך לכמה עבריינים כבדים ברחוב שינקין. כתבתי סיפורים קצרים, ציירתי בשמן על בדים גדולים, פה ושם עבדתי עבודות מזדמנות כברמן, כשומר במועדון עומר כיאם ביפו.
לקח לי זמן להבין שאני לא סופר גדול, לא צייר גדול, לא מהפכן סוחף המונים. למזלי היה לי (כך אומרים) מראה נאה, אז יצאתי עם שחקניות, דוגמניות, זמרות - אבל בשורה התחתונה הרגשתי שאני כישלון.
יום אחד כשישבנו ב"כסית", הגיע המשורר "הקומוניסט היחפן" יבי, כשהוא זועק מרה "אלכסנדר פן מת". יבי קנה בקבוק קוניאק זול ומחקנו עצמנו בשתייה, "לחיי המנוח".
המוות של פן הגדול (מומלץ לקרוא את שיריו ותולדות חייו המרתקים) נתן לי בעיטה בראש. עבר בי החשש הנורא שאגמור את חיי כאלכוהוליסט כרות רגליים שמשתכר בפינת מזנון מטונף כמוהו. על המזל החרא שלי, היו לי כמה היתקלויות לא סימפטיות עם אנשי משטרה, שבעקבותיהן נסעתי לחפש את מזלי בגרמניה, שאותה שנאתי שנאת מוות בשל הסיפורים ששמעתי בבית על רוב המשפחה שנרצחה בשואה.
אני חוזר לאוקטובר 1972. בימים אלו, לפני 48 שנים חגגתי את יום הולדתי ה־26 בצינוק מעופש בכלא אמלסגסא בפרנקפורט. רועד מקור (היה חורף קשה), בלי סיגריות, חושב על הוריי ועל מעט חבריי בארץ, שונא את כל העולם. חוקרי המשטרה הבטיחו לי עשר שנות מאסר בגין שוד מזוין של יהלומים שבו נחשדתי. הלכו החלומות, הלכו התקוות, ייאוש טוטאלי.
אסיר עבודה אנגלי שהביא אוכל לתאים השליך לי סיגריה בלי שהסוהרים הרגישו. מתִי לעשן את הסיגריה, אבל לא הייתה לי אש. הקריאה "סוהר אש" קיבלה משמעות אדירה בעיניי. אף סוהר לא הביא לי אש, רציתי למות. עד היום לשיר של אילנה רובינא "ביקשתי אש", שאת מילותיו כתב חזי לופבן, יש משמעות גדולה בחיי. אני מוצא את עצמי בלילות קרים כשאני לבד שר אותו ושוקע בנוסטלגיה.
ביקשתי אש,
שתאיר את עיניי הבוכות
ביקשתי אש
שתבעיר את שפתיי הלחות
ביקשתי אש, ביקשתי אש
ביקשתי אש
שתשרוף לי את כל הגשרים
ביקשתי אש
שתבעיר לילותיי הקרים
ביקשתי אש, ביקשתי אש
אבל אתה רק סיגריה לי הדלקת
ולי נתת לכבות את הגפרור
ונשיקת עשן על שתי עיניי נשקת
ועד היום לאן הלכת לא ברור
ביקשתי אש
שתשרוף לי אותך כתקווה
ביקשתי אש
שתבעיר בי כל מה שכבה
ביקשתי אש, ביקשתי אש
אבל אתה רק סיגריה לי הדלקת
ולי נתת לכבות את הגפרור
ונשיקת עשן על שתי עיניי נשקת
ועד היום לאן הלכת לא ברור
מיקי שטראוס ואילנה רובינא הלכו לעולמם בגיל 86. הוא מיליארדר, היא ענייה. הוא כוכב ענק בעולם העסקים, היא כוכבת שנשכחה ודעכה. המוות לא פוסח על אף אחד, אותם רגבי עפר מכסים את העני והעשיר, היפה והמכוער, השחור והלבן, הצדיק והרשע. אלפי אנשים בארץ ובעולם נקטלים מהמגיפה המסריחה הזו ששמה קורונה, אף אחד לא יודע אם הוא הבא בתור, אז תנצלו כל רגע ותחיו, תיהנו ותדאגו שתהיה לכם תמיד בהישג יד קופסת גפרורים.