לקראת הישורת האחרונה במרוץ לנשיאות ארה"ב, דמותו של נשיא רוסיה לשעבר בוריס ילצין מזכירה, מזוויות שונות, את שני המועמדים: את האישיות של דונלד טראמפ מחד, ואת מוזרות המרוץ של ג'ו ביידן מאידך. כמו טראמפ, ילצין היה אבטיפוס של מנהיג סוחף ומעורר הזדהות ואהדה, אך מצד שני, גחמני לעתים, וחורג מאוד מההתנהלות המצופה מראש מדינה. בדומה לטראמפ, גם ילצין היה משאבת קולות תזזיתית וחובב התבטאויות בוטות היישר מהמותן. מאז ימי ניקיטה חרושצ'וב הפרחחיים, ששיאם המפורסם היה כאשר - להדגשת דבריו בעצרת האו"ם - חלץ נעל וחבט בה מספר פעמים בשולחנו באולם המליאה, לא היה ברוסיה מנהיג כמוהו.
אבל את העלאתו באוב של ילצין מצדיק בעיקר הדמיון בין המרוץ האחרון שלו לנשיאות רוסיה למרוץ של ביידן: ילצין נכנס אליו כשהוא חולה, מתפקד בקושי רב, וספק אם כשיר לנהל מדינה. אבל כל ההנהגה וצמרת המדינה התלכדה סביבו, כשהיא מחפה על מעידותיו ומגבלותיו, כדי לבלום אלטרנטיבה מאיימת. במקרה של ילצין - הקאמבק של המפלגה הקומוניסטית. במקרה של ביידן מתגייסות האליטות לטשטש את אי־כשירותו של המועמד כדי להוריד את טראמפ.
ביידן מעולם לא היה מנהיג סוחף. אין לו שמץ מהקסם של ביל קלינטון או מהכריזמה של ברק אובמה. לכל היותר הוא גרסה דהויה של אל גור, בלי פרס נובל ובלי האוסקר (אם כי ייאמר לזכותו של ביידן שהוא מעולם לא ניסה לנכס לעצמו את המצאת האינטרנט). בפריימריז הראשונים השנה הוא הוכה קשות, עד שנפל האסימון לאסטרטגים של המפלגה הדמוקרטית, שהבינו שביידן, חרף גילו ותפקודו החיוור, הוא מועמד החלומות שלהם.
בחירות 2020 הן בחירות במעמד צד אחד. המועמד היחיד הוא דונלד טראמפ. איש לא מצביע לג'ו ביידן. מצביעים נגד טראמפ. אבל ביידן, כדור שינה מהלך, הוא הנשק הסודי להקהיית המסר החזק של טראמפ, המציג את הדמוקרטים כמי שיהפכו את ארה"ב לסוציאליסטית, בואך הרפובליקה העממית של ארצות הברית. מול ברני סנדרס או אליזבת וורן הסחורה הזו הייתה נחטפת כמו נקניקיות בלחמנייה בחגיגות 4 ביולי. את ביידן, לעומת זאת, קצת בעייתי ללהק לתפקיד של צ'ה גווארה החדש. קל ללהק אותו כאמצעי מניעה שהבוחר צריך לבלוע כדי למנוע את היבחרותו מחדש של טראמפ.
כרגע מפלגת "רק לא טראמפ" מובילה בסקרים בפער לא מבוטל. שבוע וחצי לפני הבחירות טראמפ נראה בדרך להפסד במשאל העם על נשיאותו. אם לא יחזור על עצמו מהפך 2016 בעשרת הימים הגורליים עד הבחירות, ביידן יושבע בינואר כנשיא ה־46 של ארצות הברית, ולסגניתו תושבע קמלה האריס.
במקרה כזה - היא הסיפור. ושוב יש קשר לילצין, או יותר נכון למחליפו בנסיבות דומות: ולדימיר פוטין, האיש שהגיע משום מקום, נכנס לנעלי ילצין המתפוגג ותפס את רסן השלטון. פוטין הצעיר, איש קג"ב לשעבר, היודע נפש צאן מרעיתו, יצר ורסיה היברידית חדשנית של משטר. דמוקרטית, על פניה, מצד אחד, אך המגשימה לעם הרוסי את געגועיו לצאר. מין כמיהה קמאית עמוקה למנהיג רחום ושוחר צדק לנתיניו, אך מכה ביד ברזל באויבי המשטר. בין אם פנימיים ובין אם חיצוניים.
גם האריס, תובעת מחוזית ומדינתית קשוחה בעברה, הגיעה משום מקום, והיא קרובה מאוד להיות האישה הראשונה שתנהיג מעצמת־על לכיוונים משלה. במאמר מוסגר חשוב: קיים מכנה משותף נוסף בין האריס לפוטין. שולי לעולם, אבל מרכזי לעם היושב בציון. שניהם צמחים חריגים ביותר בסביבתם הטבעית בהיותם אוהבי יהודים, חרף צמיחתם בערוגות ספוגות שנאת ישראל: השירותים החשאיים של ברה"מ, מצד אחד, וקבוצת חברות הקונגרס השחורות בשוליים השמאליים ההולכים ומתרחבים של מפלגה הדמוקרטית, מצד שני.
הדרך לבית הלבן
נחזור להיסטוריה של עשרת הימים הקרובים. לאחר נאום מרשים בשיקגו, אמר אחד המאזינים לאדלי סטיבנסון שהפסיד פעמיים בשנות ה־50 לדוויט אייזנהאוור: היה לך נאום מזהיר. כל אדם אינטליגנטי וחושב בארה"ב יצביע לך. "יפה מאוד", השיב סטיבנסון, "אבל אני צריך רוב...".
בטראמפ תומך כל מי שמתגעגע לאמריקה החופשית והמאמינה, הדוגלת בעבודה קשה, באהבת המולדת ובחוק וסדר. הבעיה היא שהוא זקוק לרוב כדי לנצח. כרגע אין רוב כזה. מצד שני, הוא גם לא בשמיים.
כדי להבין מדוע חרף היתרון בסקרים של כמעט 10% לביידן, תזוזה של אחוזים בודדים - ובחלוקה נכונה, אפילו פחות - יכולה להפוך את הקערה על פיה, צריך להסביר את שיטת הבחירות. ארה"ב מחולקת ל־51 אזורי בחירה: 50 המדינות המרכיבות את ארה"ב ומחוז קולומביה שבו שוכנת הבירה וושינגטון. המועמד שזוכה ברוב מקבל את כל הקולות של אותה מדינה בגוף בוחר שבו 538 בוחרים.
מספר הנציגים שכל מדינה משגרת לגוף הבוחר הוא יחסי לגודל אוכלוסייתה, אך כל מדינה מקבלת שני קולות נוספים בלי קשר לגודלה, דבר המעניק קצת יותר משקל למדינות הקטנות. במשך השנים התגבשו במדינות השונות דפוסי הצבעה שאינם משתנים באופן דרמטי. כתוצאה מכך, בבחירות צמודות, ההכרעה נופלת במספר מצומצם של מדינות מפתח. כך קרה בבחירות 2016: בגין תזוזה קלה לכיוונו בשבוע האחרון, זכה טראמפ ברוב המדינות המתנדנדות ובעוד שלוש מדינות בצפון המערב התיכון שנטו לקלינטון - וניצח בבחירות.
ביידן מוביל בבטחה, אך עדיין מונחים על כף המאזניים 197 בוחרים שישוגרו לגוף הבוחר ממדינות המוגדרות כתיקו סטטיסטי. זהו שדה הקרב. יתר הבוחרים מחוץ למשחק. 216 בכיסו של ביידן, ו–125 בכיסו של טראמפ. להזכירכם: הרוב הדרוש הוא מספר הקסם - 270. מתוך 14 המדינות המוגדרות כתיקו, יש ארבע מדינות שהצביעו ב־2016 ברוב קטן להילרי קלינטון ועשר מדינות לטראמפ, שזכה אז ב־306 קולות לעומת 232 לקלינטון. כלומר, טראמפ יכול לאבד 36 קולות שקיבל ב־2016 ועדיין להיבחר.
אפילו אם טראמפ יפסיד בפנסילבניה ובוויסקונסין, שבהן זכה במפתיע ב־2016, ובעוד מדינה קטנה וישמור על יתר המדינות שבהן זכה ב־2016 ושבהן הוא מפגר כרגע לכל היותר ב־1%־2%, הוא עדיין יהיה נשיא. יתרה מזאת, אם יזכה במינסוטה, שבה הוא מנהל במפתיע קרב שקול לחלוטין, מותר יהיה לו, בנוסף לוויסקונסין ופנסילבניה, להפסיד גם במישיגן הגדולה. אם טראמפ אכן ינצח במינסוטה, זו תהיה סנסציה. מינסוטה היא המדינה בעלת הרצף הארוך ביותר של זכיות דמוקרטיות - מאז 1972 לא ניצח שם מועמד רפובליקני.
היא הייתה המדינה היחידה שבה הפסיד רונלד רייגן ב־1984. אבל כבר ב־2016 קלינטון ניצחה שם בפער זעום של 1.5%. הפעם, המהומות ומעשי הרצח בעקבות מותו המזעזע של ג'ורג' פלויד הגבירו, בניגוד למגמה הכללית, את התמיכה בטראמפ, והסיכויים שם שקולים לחלוטין. אם ינצח שם יוכל, כאמור, להרשות לעצמו להפסיד בכל שלוש המדינות שבהן הפתיע ב־2016 ועדיין להיבחר לנשיאות. לסיכום: ב־2016 התנבאתי כאן שטראמפ יפתיע וינצח. הפעם אני מסתפק באמירה שעדיין לא נסתם הגולל על סיכוייו. צפויים לנו עשרה ימים דרמטיים, שחוץ מחשיבותם לארה"ב ולעולם, אי אפשר להפריז בגורליותם למדינה קטנה במזרח התיכון, השוכנת מדרום־מזרחה של קפריסין
