"שגרת קורונה" זה אומר שלצד המלחמה המשעממת במגיפה, הכנסת חזרה לקרקסיה. קיבלנו שניים כאלה השבוע, בשני נושאים סופר־רציניים שזכו למופע מיומנה במקום להתייחסות מקצועית. הראשון היה פסטיבל ההצבעה שבוטלה על ועדת חקירה בעניין הצוללות, שמזמן הפך מנושא ביטחוני קדוש לעוד כלי ניגוח פוליטי עלוב.
השני התחולל סביב הצעת החוק נגד אלימות כלכלית. למדנו שאריאל קלנר מתנגד לנשים שרוכשות בגדים בעשרות אלפי שקלים, ומונעות מבעליהן המרוששים ללכת למשחקי כדורגל. גם בצלאל סמוטריץ׳ חושש מנשים שלוחות רסן שעלולות להכניס את כל המשפחה לחובות, רחמנא ליצלן, ואילו אוסנת מארק הפגינה שוב רהיטות כשאמרה שהחוק "בא לשסות בתא המשפחתי". מרוב ציטוטים הזויים וחשבונות אישיים, מישהו הבין עד כמה באמת דרוש חוק כזה במציאות הישראלית?
חברי הכנסת התראיינו בעניין מקיר לקיר, אבל לא התקרבו לדיון באמת מורכב בסוגיה. הרי יש צורך אמיתי ללבן חוקים ולבדוק אם הם משיגים מטרה או רק נראים יפה על הנייר. החוק המגן מפני הטרדה מינית, למשל, נועד להגן על נשים חלשות שמאוימות על ידי מעסיקים ומפחדות להתלונן. בתוך כל תנופת ה"מי טו" שחווינו, האם מישהו יודע אם המוחלשות אכן מתלוננות יותר, או שעדיין מפחדות?
גם במקרה של הצעת החוק נגד אלימות כלכלית, שבסך הכל נשמעת טוב לכל מי שמבין שיש לא מעט נשים חלשות שמנוצלות ומאוימות על ידי בעליהן, קשה לקבל תשובות מורכבות. הצד ה"שמאלני" של ח"כ תמר זנדברג הגן בחירוף נפש על ניסוח החוק בדיוק כפי שהוא, והצד ה"ימני" טען שזה חוק שכלל אין בו צורך, כי יש מספיק חוקים שמגינים מפני אלימות כלכלית גם היום, ושהוא עוד יביא למצבים של ילד שיתבע את הוריו על שלא קנו לו אייפון.
ברגע שהוויכוח על סוג כזה של חוקים נחלק למחנות הפוליטיים, אפשר להיות בטוחים בדבר אחד: זאת עוד הופעת קרקס, ואף אחד מהצדדים אינו מקצועי. גם עורכי דין לענייני משפחה, שאמורים להשתמש בחוק שכזה בעבודתם היומיומית, חלוקים לגבי החוק, אבל מתייחסים אליו באופן לגמרי שונה. ספק אם מנסחיו דנו בו עם מספיק אנשי מקצוע שעוסקים בפרקטיקה. עורכת דין אחת שדיברתי איתה מאמינה שהחוק מנוסח באופן פתוח מדי, ושבמתכונתו הנוכחית הוא בעיקר ינוצל לרעה על ידי השכבות החזקות יותר, כי ניתן יהיה "להציק" באמצעותו לצד השני במחלוקות גירושים. עורכת דין אחרת, שמאוד מצדדת בנחיצות החוק, חושבת שהסעדים שהוא מציע אינם ברורים וחזקים דיים. ההערות המקצועיות באות מהבנת החומר, רק שבתוך הופעות הקרקס שכחנו שאפשר לבקר חקיקה פמיניסטית בלי להיות מיזוגין, ואפשר לנסות למתן את האמירות המיזוגיניות־פח גם אם אתה שמרן.
הדיון סביב החוק הציף את הבעיה הרגילה: נבחרי הציבור שלנו הם חבורה שטחית וצעקנית, ומרביתם אינם יודעים לעשות עבודה פרלמנטרית רצינית. הוויכוח הפוליטי חושף אותנו לפופוליזם מתמשך שאינו מתחבר למציאות, ולא משנה באיזה צד אתה בוחר. כך נראים המחוקקים.
פותרים בכאילו
אפרופו פופוליזם שלא מתחבר למציאות, נדמה שבליכוד קצת נלחצו השבוע. בחסות הקורונה, הברית עם העסקנים החרדים הפכה לבעיה שכבר לא ניתן להסתיר. אבל מה - במקום לטפל בבעיה, בוחרים להעמיד פנים שמטפלים.
ישראל כ"ץ, למשל, פתאום נזכר לבשר לציבור שמתישהו החרדים יהוו 40% מהאוכלוסייה, ולכן צריך להיערך לכך מבחינת השוויון בנטל. אכן, תגלית מרעישה. היה משמח אם בליכוד האסימון באמת היה נופל סוף־סוף: החרדים מהווים 12% מהאוכלוסייה, וחלק ניכר מהם מאמינים במשפחות גדולות ובקיום מקצבאות ילדים. לא צריך להיות אורקל כלכלי כדי להבין שמימונם על ידי האוכלוסייה העובדת, המתגייסת ומשלמת המסים - לא יוכל להחזיק מעמד עוד זמן רב.
בציונות הדתית כבר הפנימו זאת. הרב חיים נבון כתב ב"מקור ראשון" בשבוע שעבר: "החרדים יכולים לשרוד רק כי מישהו אחר הולך לצבא כדי להגן עליהם, מישהו אחר לומד רפואה כדי לטפל בהם, ומישהו אחר מקים חברות הייטק כדי לממן את הקצבאות שלהם. הם מניחים שמערכת הבריאות הלאומית תטפל בחוליהם, ומטילים על המערכת עומס שאינו פרופורציונלי לחלקם באוכלוסייה. זה היה עובד, לו היו בארץ אלף חרדים. זה לא יכול לעבוד כשיש מיליון".
הקורונה חשפה בעיות כואבות שבחסות הפופוליזם והשטחיות הוזנחו במשך שנים. ברקע כבר יש זינוק של 40% במספר פשיטות הרגל, ובהחלט ייתכן שהשיא עוד לפנינו, אבל התקציבים לישיבות זורמים כרגיל. בליכוד התרגלו לפתור בעיות בכאילו - ההצהרות על אכיפה נחושה מול הפרות מאורגנות בחלק מהקהילות החרדיות אמינות בערך כמו הממלכתיות החדשה של מיקי זוהר. ברקע הוגשה לנשיא אמנה של חברי כנסת שמתחייבים להתנהל בכבוד, בעוד דודי אמסלם עומד כמו באסטיונר במליאה ומסביר לציבור באריכות מהם שני הסוגים העיקריים של המניאק.
בליכוד טרם הפנימו שכשהאמינות מתרסקת, קשה להדביק אותה בחזרה. כל פלסטר של העמדת פנים מכרסם עוד קצת באמון השחוק ממילא. ברור שהסגר עבד, אבל כמות הנדבקים בערים האדומות נמוכה באופן בלתי סביר, והשבוע התעורר חשד שבריאים הולכים להיבדק כדי להוריד את שיעור החיוביים. יותר מדי אנשים כבר תוהים עד כמה נכונים הנתונים שמשרדי הממשלה מפרסמים. כשהתחמנות שולטת, כבר אי אפשר להאמין לכלום, כי אנשים משקרים בחקירות אפידמיולוגיות, בבדיקות, בסקרים.
אדלשטיין ביקש מהשרים שלא לנהוג בפופוליזם כפי שעשו ביציאה מהסגר הראשון, אבל האם מישהו בכלל זוכר מה זה לא לנהוג בפופוליזם? מסכנים השוטרים, הזרוע הביצועית שאמורה "לאכוף בחומרה" את הנחיות הקורונה בקהילות שמפירות אותן כאידיאולוגיה. מקומם שבכלל שולחים אותם לשם. הם אינם יכולים לשנות מציאות שנקבעת על ידי הליכוד, שצריכה את נציגי החרדים בקואליציה, ולכן סוגרת איתם העמדת פנים של קשיחות מול התקשורת, אבל מחליקה להם את ההפרות מאחורי הקלעים.
אם כבר אלימות כלכלית, הרי יש מקרים שבהם לגיטימי שהמדינה תפעיל אותה, ולא רק בכאילו. זו הדרך היחידה להתמודד עם המפירים הסדרתיים. היא עדיפה על אלימות פיזית שהמשטרה אמורה להפעיל, שבכל מקרה לא מתגלה כיעילה מול קהל שהתרגל לחשוב שמגיע לו הכל והוא לא חייב כלום.
הכנסת עסוקה בסדר יום, ומאמינה בשיטת הקרקסים. אז השבוע העלו את הצוללות והאלימות הכלכלית לסדר היום, אבל מה זה עוזר אם כל העשייה נעדרת דיוק מקצועי כדרך חיים? באותו אופן, הממשלה צריכה למנוע כל תקציב ציבורי מהמפירים המאורגנים, כולל סגירת הברז לישיבות סוררות. קצנו באלימות הפופוליסטית.