מאז אותו לילה נורא ששינה את פניה של מדינת ישראל חלפו 25 שנה. את הלילה ההוא, עת שימשתי כדובר מפלגת העבודה, התחלתי עם כאבי בטן מחשש בלתי מוסבר שהעצרת תיכשל בגלל מיעוט משתתפים. זאת על אף שמי שדחף לקיומה, מזכ”ל העבודה באותה עת, נסים זווילי, היה בטוח בהצלחתה. “הציבור איתנו. העם רוצה שלום. גם בלי הסעות ובלי ציבורים מאורגנים הכיכר תהמה אדם”, חזר זווילי ואמר בישיבות שקדמו לעצרת.
הלילה הנורא ההוא נמשך באופוריה פרטית שלי. ההמונים גדשו את הכיכר ונתנו רוח גבית אדירה להסכמי אוסלו ולממשלת רבין. ברגע האחרון, בגלל מועדי הפריצות לשידור של ערוצי החדשות, דאגתי שפרס ידבר לפני רבין וביקשתי מצ’יץ’ המנחה להעלות את רבין - כאשר פרס עדיין על הבמה. המהלך הזה הוביל לחיבוק המפורסם בין השניים. כל זה גרם לי לבוא לעליזה גורן, יועצת התקשורת של ראש הממשלה, ולומר לה: “את שלנו עשינו, אפשר ללכת הביתה”.
לא עברה לה שעה קלה, והאופוריה הפכה לטרגדיה. רבין נורה בגבו, ואני זוכר היטב את פרופ’ גבי ברבש יוצא מחדר הניתוח, מלווה בפרס, ומבטו אומר הכל. “רבין נפטר”, אמר ברבש, ושבח וייס החריד את כל הנוכחים בזעקה נוראה.
חשבתי לתומי או לתמימותי שרוב הציבור בישראל הפנים את האירועים שהובילו לרצח: את ההסתה, את השימוש בביטויים קשים כמו “בוגד”, “רוצח”, “פושע שדם המונים על ידיו”, “דין רודף” ו”דין מוסר”. ביטויים שהובילו בסופו של יום לרצח. התבטאויות קשות ומסוכנות נגד יריבים פוליטיים.
היום 25 שנים אחרי, הסתבר לי שטעיתי. את העיתונים והפליירים החליפו הטוויטר והפייסבוק. את הצעקות, הקללות והנאצות - החליפה המקלדת. דווקא שינוי זה החמיר את המצב כיוון שמול המקלדת לא רואים בני אדם. אט־אט מאבד היריב הפוליטי את צלם האנוש, ומול מי שאינם בני אדם כמו המקליד, נדמה שמותר לכתוב הכל.
גם היום, כמו ב־1995, יש מי שאינו מגנה, אינו מסתייג וחושב לתומו שהנמר הטורף הזה שעל גבו הוא דוהר יביא לו רווח אלקטורלי כלשהו. מיום ליום האלימות המילולית מחריפה, וניצני אלימות פיזית פורחים בכל ערוגה. אט־אט היריבות הופכת לשנאה. את המילים מחליפות יריקות, ובסוף חלילה את הטיעונים עלולים להחליף כדורי אקדחים או רימוני יד.
לצערי, הטרמינולוגיה הבלתי נסבלת והשימוש במונחים “בוגד” ו”בגידה” הפכו לנפוצים גם בקרב מחנה מתנגדי נתניהו, שחדשות לבקרים קוראים למצטרפים לממשלה (גנץ, אשכנזי ופרץ) “בוגדים”, תוך כדי שהם שוכחים לאן הובילה אותנו מילה זו לפני 25 שנים. 25 שנים הן פרק זמן מספיק כדי להפנים שמילים עלולות להרוג, ועל כן בקשה אחת לי: חכמים (וכולנו חכמים כי כולנו מכירים את העבר), היזהרו בדבריכם כי חיים ומוות ביד הלשון, ובהתאמה לימינו אלו, חיים ומוות ביד המקלידה.
הכותב שימש כדובר מפלגת העבודה ב־1995