שנות דור חלפו מאז הלילה הנורא ההוא בנובמבר 1995. רבים מהצעירים נולדו אחרי הרצח, אחרים היו ילדים וככל שהם זוכרים, מדובר בזיכרון עמום. נוער הנרות שדרש שלום בשם דור שלם, התבגר ונכנע לשגרת החיים השוחקת. באותם ימים מרים ומטלטלים היה קשה להאמין ששלוש היריות בגבו של ראש הממשלה יצחק רבין ישיגו את מטרתן ויסכלו את המאמצים ליישב את הסכסוך עם הפלסטינים אחת ולתמיד.
לא רק תהליך השלום מת, 25 שנים אחרי לכתו מתה גם מפלגת העבודה. שני נציגיה שנשבעו שלא לשבת בממשלתו של בנימין נתניהו הנאשם בפלילים, היו מהראשונים להפר את ההבטחה לבוחרים. לא מהלכי השלום עם מדינות המפרץ משכו אותם פנימה. איש לא שיתף אותם בסוד העניינים, וממילא אין להם השפעה. מורשת רבין הייתה בפיהם למס שפתיים בלבד. אדרבה, בעידן הקורונה הם משוחררים מלהשמיע את קולם ולחתור לסיום הכיבוש ולפתרון הסכסוך העקוב מדם עם הפלסטינים. כמו כל אדם שעיניו בראשו גם הם יודעים שכל שקל שאינו דרוש לביטחון יכול להיות מופנה לחינוך, לבריאות ולרווחה. אין אלא להסיק שעמיר פרץ ואיציק שמולי נואשו מהשלום או למצער אינם רואים בו עוד ערך עליון. אחרת קשה להבין את הברית הפוליטית שכרתו עם אורלי לוי־אבקסיס.
במהלך הקמפיין של רשימת העבודה־גשר־מרצ, כשחיפשו אותה לקראת אירוע לזכרו של רבין בכותרת “ממשיכים את דרכו”, ענתה להם לוי־אבקסיס: “רבין שלכם, לא שלי. זה לא קשור אליי”. השבוע הסבירה שכלל אינה יודעת מהי מורשת רבין, אבל זו לא המורשת שלה. חבל. ההתבטאות האומללה של שרה בממשלת ישראל, שנבחרה לכנסת בקולותיהם של מצביעי מפלגת העבודה, מעידה על בורות, אבל גם מקפלת בתוכה את ההחמצה העצומה בהנחלתם של ערכים חברתיים שבהם החזיק רבין. הוא לא היה מושלם, היו לו בוודאי חולשות אנוש וחסרונות, הוא היה ישיר, בוטה לעתים ומהיר חמה, אבל הוא לא התבלבל והבין שמנהיגות משמעותה יושרה, אחריות ודוגמה אישית. כך היה כשהתפטר מראשות הממשלה בקדנציה הראשונה בעקבות חשיפת חשבון הדולרים האסור של רעייתו (היום לא היה עולה על דעתם של נבחרי ציבור להתפטר בשל כך), וכך היה כשקיבל עליו אחריות לכישלון מבצע החילוץ של החייל החטוף נחשון וקסמן.
אבל בכך לא מסתכמת מורשת רבין. לידיעתה של השרה לחיזוק וקידום קהילתי – חוץ מאשר הסכם אוסלו שסלל את הדרך להסכם השלום החשוב עם ירדן, עמדו על סדר יומה של ממשלתו גם נושאים חברתיים מהמעלה הראשונה שקיבלו עדיפות תקציבית, כפי שלא קרה בכל ממשלות הימין שבאו אחריה. בנאומו, בישיבה הראשונה של הכנסת ה־13, הציב רבין שורה של יעדים: חיסול האבטלה, עידוד עלייה וקליטה, השקעה בצמיחה כלכלית, ביצור יסודות הדמוקרטיה, שלטון החוק, שוויון וזכויות האדם. זו לא הייתה רשימת מכולת. זו הייתה תפיסת עולם ערכית, רחבה ומקיפה שבלבה התובנה ש”ביטחון איננו רק הטנק, המטוס וספינת הטילים. ביטחון הוא גם, ואולי קודם כל האדם, האזרח הישראלי. ביטחון הוא גם החינוך של האדם, הוא הבית שלו, הוא בית הספר, הוא הרחוב והשכונה שלו, הוא החברה שבתוכה צמח. וביטחון הוא גם התקווה של האדם”. אמר ועשה. מאז רצח רבין, מדינת ישראל שינתה את פניה. הפיגועים הקשים והאינתיפאדה השנייה שחקו את התקווה לשלום והאפילו על הישגיה של ממשלת רבין ועל הערכים שבשמה פעלה. ולכן, המחשבה שהרצח והמורשת הופכים עם השנים לאנקדוטה היסטורית, אינה נותנת מנוח.