בחלוף 25 שנה מרצח ראש הממשלה יצחק רבין, אין יותר סמלי מאשר סגירת המעגל שמבצעות המכינות הקדם־צבאיות השבוע. חלק גדול מראשי המכינות עשו מהפך בחייהם והקימו את המוסדות האלו בעקבות רצח רבין. המכינות עצמן, פרושות ב־80 אתרים בכל הארץ, מכילות כ־4,500 בוגרי י"ב מכל סוגי האוכלוסיות. כ־45 אלף מבוגריהן פרושים ברחבי הארץ; חלקם בתפקידים מרכזיים בשירותי הביטחון, במשרדי הממשלה ובכנסת, במערכות החינוך וברשויות המקומיות.

נכדתו של יצחק רבין בראיון מיוחד לחדשות 13

המכינות מכילות שני מרכזים אידיאולוגיים עקשניים המייצגים השקפות עולם עיוניות ואמוניות שונות עד כדי ניגוד, פער שספק אם בעולם הפוליטי הנוכחי, החף מדיונים אידיאולוגיים, עוד מתקיים. מהצד האחד מכינות מונהגות בידי ראשי מכינה המאמינים בתפיסות עולם תורניות חרד"ליות כמעט או דתיות מאוד, ומהצד האחר המכינות מחויבות לתפיסות עולם פלורליסטיות, שוויוניות וליברליות.

בעולם המכיל שתי קבוצות מנוגדות כאלו, יש עוד עניין ייחודי: הצלחתן לקיים תנועה אחת, מועצת המכינות הקדם־צבאיות, שאיננה רק תנועה פרגמטית המייצגת אותן לטובת איגום משאבים עבורן, אלא תנועה משותפת לכל המכינות המובילה, תוך מחלוקות, אי־הסכמות ומתחים לעתים, מדיניות אחת של הגשמת יעדים משותפת וזהה: מנהיגות אזרחית פעילה להבטחת קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית בארץ ישראל.

ייחודו ועוצמתו של המעגל החינוכי הזה התגלו דווקא בימי מגיפת הקורונה. 4,500 תלמידי המכינות ביקשו שלא להיכלא בבתי ההורים ונשארו במכינות להתנדב ולסייע באשר נדרשו: בשמרטפות לילדי הצוותים הרפואיים בבתי החולים; בערים ובשכונות אדומות; במוסדות לחוסים שצוותיהם חלו או נטשו; בעבודה חקלאית ועוד. כל אלו לא חדלים מלהלל את ההתגייסות של חניכי המכינות בשני סבבי הסגר ולהתפעל מהעובדה שלמרות שההתנדבות מתרחשת בשיא המגיפה, ההקפדה על ההנחיות הביאה לתחלואה כמעט אפסית בקרב החניכים.

ועדיין נקודת הכאב הבלתי פתירה היא יום השנה לרצח רבין. יש לכך סיבות רבות שקצרה היריעה מלתאר. אני סבור שאין צד שהוא האחראי הבלעדי להיווצרות התחושה שלא ניתן לציין את יום הזיכרון הזה יחד. שני הצדדים, החילוני מהמרכז־שמאל, והדתי מהמרכז־ימין, דאגו בטנגו הדדי ולא תמיד מודע להפיכת היום הזה ליום של מחלוקת וחילופי האשמות.

המתח העצום שאנו חווים ברחובות בימים אלו - כאשר מצד אחד כולנו שקועים בהתנדבות ובסיוע, ומצד שני חווים קשיים וכעס, חלקנו משתתפים בהפגנות, חלקנו סופגים אלימות ושיח ציבורי גס רוח - האיץ בנו לשנות תקליט. הגענו להבנה שיש הכרח להתגבר על חסמים ולעשות את מה שראוי שיהודים פשוטים (ושותפיהם הדרוזים, הבדואים, הערבים והלא־יהודים האחרים שהם חלק מאיתנו) יעשו בכל שנה בבוא יום הזיכרון לרצח ראש הממשלה יצחק רבין: להתאסף יחד בכיכר ולהתאבל יחד על ראש ממשלתנו שנרצח בידי מתנגד יהודי. יחד, להישבע לחפש ולהמשיך להצמיח את הטוב המשותף המחבר אותנו ומאפשר לכולנו להמשיך לצעוד יחד מתחת לאלונקה במעלה ההיסטורי רב החתחתים בשדות הלחם הרחבים שמתחת לשמיה שטופי השמש של ארץ ישראל.

בדיוק כמו שעושות המכינות. כי זה הדנ"א האמיתי שלנו: לא מחרימים, לא שונאים, לא מתפלגים. מתווכחים, אבל אחים. ההכרעה הזו מביאה עלינו ביקורת ואש ותימרות עשן משני האגפים, אבל נעמוד בהן. לפעמים חשוב לא לענות, לנשוך שפתיים, ולדעת שברבות הימים דרכנו, המתגברת על המחלוקת לטובת המשותף, תהיה נחלת הכלל. ותתקיים בכל צד מימרת חז"ל: "איזהו גיבור? העושה שונאו לאוהבו". 

הכותב הוא מנכ"ל מועצת המכינות הקדם־צבאיות ומייסד מכינת רבין