כשהייתי ילדה, הייתי מביטה בשכנותיי החיילות בהערצה. הן היו הולכות עם הכומתה על הראש, בחצאיות צבאיות באורך מיני ובסנדלים עם גרביים לבנים. הייתי מדמיינת את עצמי ככה, עם צמה ארוכה, ותוהה אם ילדה קטנה אחרת תביט בי באותו מבט נלהב. השנים חלפו, הכומתה עברה לכותפת, אופנת הסנדלים הוחלפה בנעלי ספורט שחורות, ואת החצאית אסור היה לקצר מעל לברך, בפקודה. בכל מקרה, כל המראה הזה לא היה רלוונטי עבורי משום שבחרתי במסלול קרבי שנפתח לנשים והתהדרתי בנעליים גבוהות, במכנסי דגמ"ח, באם־16, ולהשלמת המראה הקטלני: בשמן נשקים שחור מתחת לציפורניים.
נזכרתי בנוסטלגיית המיני והגרביים הלבנים כשצפיתי בסדרת המופת הישראלית "שעת נעילה", העוסקת במלחמת יום הכיפורים. סטודנטית שצפתה בסדרה אמרה לי: "נו, זו רק סדרה, אין מצב שככה הלכו חיילות באמת". הסברתי לה שבעבר אכן כך היה מקובל להתהלך, ולראיה עלמות החן שהתגוררו בשכנות אליי. הזמנים השתנו כאמור, כמו גם מסלולי השירות בצבא ואורכן של החצאיות.
מה שעוד השתנה הוא השיח הציבורי המתלהם שהופך לאלים יותר ויותר. הקליפ החדש של הזמרת החיילת עדי ביטי העלה שוב לדיון את נושא ה"החפצה". מה קרה? זה קליפ מוזיקלי כמו אחרים בפופ העולמי המציפים את ערוצי המוזיקה השונים ממיטב היוצרות כגון ביונסה, בריטני ספירס וג'ניפר לופז. זה קליפ מעולם המוזיקה והאמנות, ואפשר לנשום עמוק, לשתות מים קרים וליהנות מהקצב. זו בסך הכל אמנות.
מבקריו של הקליפ עשו את הקישור השגוי בין לבוש חשוף לאלימות מינית ואף אונס. אך מי שטוען שבחורה מזמנת בלבושה החשוף תקיפה מינית, איננו מכיר את סטטיסטיקת האונס במדינות שבהן נשים עוטות ניקאב או בורקה וחרף זאת הופכות לקורבנות אונס. הקלות שבה מאשימים נשים באלימות המופגנת כלפיהן היא פגיעה נוספת לזו שהן כבר חוו. כדי למגר אלימות נגד נשים יש לנקוט צעדי חינוך והסברה במקביל למתן ענישה מחמירה בחוק.
כדאי שאת האנרגיות ואת חדוות העשייה יפנו מבקריה של ביטי לטובת מניעת האלימות וטיפול בנשים נפגעות, בהסברה, במניעת רצח ואונס נשים, בטיפול ראוי באלימות בחברה הערבית, בשאיפה לשוויון בשכר במשק, ולא יתעסקו בגובה החצאית או בעומק המחשוף.