צמד השמות "נגורנו" ו"קרבאך" כנראה לא אמר הרבה לרוב הישראלים, אך עכשיו שמה של ישראל קשור בו. נגורנו־קרבאך היא מובלעת עם רוב ארמני בתוך שטח שמבחינה היסטורית ועל פי החוק הבינלאומי שייך לאזרבייג'ן השכנה, ושארמניה כבשה בסוף שנות ה־80 של המאה הקודמת, עם התפרקותה של ברית המועצות. כל עוד הייתה קיימת ברית המועצות, לסכסוכים בין חלקיה השונים הייתה משמעות מוגבלת - כך שלעובדה שבמזרחה של אוקראינה, למשל, היה רוב רוסי ובמערבה היו פולנים לא הייתה חשיבות מיוחדת, שהרי הכל היה בשליטת ברית המועצות. כך גם ארמניה ואזרבייג'ן. אולם ברגע שהפאזל המדיני הסובייטי התפרק, כל השנאות והיריבויות הלאומיות, האתניות והדתיות החבויות פרצו כמו גייזר רותח.
הסכסוך בין ארמניה לאזרבייג'ן הוא מהעתיקים ביותר, וברגישויות הדתיות והלאומיות המאפיינות אותו הוא דומה לסכסוכים שלא נגמרים לעולם בבלקן. מה שעומד באופן ספציפי על הפרק כרגע זו טענתו של הרוב הארמני בנגורנו־קרבאך לזכותו להגדרה עצמית מול זכויותיה המשפטיות של אזרבייג'ן.
בקרבות הקודמים הייתה ידם של הארמנים על העליונה, והם הצליחו לכבוש לא רק את המובלעת הנ"ל, אלא גם אזורים נרחבים בשכנותה כדי להבטיח קשר טריטוריאלי עם הרפובליקה הארמנית עצמה. הפעם התהפכו היוצרות: אזרבייג'ן, שפתחה במה שהוגדר על ידה כמבצע לשחרור אדמותיה ועריה ההיסטוריות הקדושות, היא המנצחת, והפסקת האש בתיווכה של רוסיה העניקה לכך גושפנקה רשמית. וכפי שבסיבוב הקודם מאות אלפי אזרים הפכו לפליטים, הפעם אלה מאות אלפי ארמנים.
יש הטוענים שהיה אפשר למנוע את המלחמה ולהגיע להסדר דיפלומטי אלמלא השחצנות של מנהיגי ארמניה, אך ספק אם הערכה זו נותנת משקל נכון לאמוציות ולדחפים הקיצוניים בשני הצדדים. כרגע המלחמה נגמרה, אך לא ברור לכמה זמן. למאבקים אלימים בקווקז תמיד היו גם השלכות בינלאומיות; בעבר, בריטניה שחששה שחדירת רוסיה לאזור נועדה לפתוח לה את הדרך להודו, ועכשיו, טורקיה שנטלה חלק פעיל במלחמה לצדה של אזרבייג'ן בנשק, בתכנון אופרטיבי וכנראה גם בכוח אדם, עשתה זאת לא רק בגלל הקשרים האתניים עמה, אלא גם כדי ליצור לעצמה מעבר יבשתי נוח לים הכספי ומשם למרכז אסיה. גם רוסיה לא יצאה מופסדת, וחייליה כמפקחי הפסקת האש חזרו לקווקז.
לישראל, שלה קשרים עם שני הצדדים, לא היה חלק ישיר במלחמה, אך האינטרסים המשותפים החשובים עם אזרבייג'ן הגובלת באיראן, הן בתחום הכלכלי ובנושא הנפט והן לגבי מכירת אמצעי לחימה שונים, יצרו מצב שהיא מצאה עצמה שלא מרצון באותו צד כמו טורקיה, וכצפוי ספגה ביקורת קשה מצד הארמנים. זו לא הדילמה היחידה; לעם היהודי אמפתיה טבעית לגורל העם הארמני בשל רצח העם שבוצע בו ובשל כמיהתו ארוכת הדורות לעצמאות. בירושלים הייתה בזמנו קהילה ארמנית בת עשרות אלפי אנשים. אומנם את רובם העבירה רוסיה הקומוניסטית אחרי מלחמת העולם השנייה לרפובליקה הארמנית־הסובייטית, אך נותרו ממנה גם היום נצרים חשובים, שהם אזרחי ישראל. ישראל תעשה בוודאי את כל המאמצים להחזיר את יחסיה עם ארמניה לקדמותם, וזה גם אינטרס מובהק של ארמניה עצמה.
בעולם מגדירים את ישראל בעידן נתניהו "מעצמה אזורית", ועובדה זו מילאה תפקיד גם בהחלטת האמירויות להתקשר עמה מול האיום האיראני המשותף (החלטה שהולכת ומתעצמת אחרי ניצחון ביידן בבחירות). אך לפעמים לצד היתרונות יש גם חסרונות, כמו בעניין אזרבייג'ן וטורקיה, ובעתיד, אם יתלהט, למשל, המאבק בין מצרים, סודן ואתיופיה - שלושתן שותפות של ישראל - בעניין מי הנילוס.
ומעניין לעניין (כמעט) באותו עניין: נגורנו־קרבאך לא כאן, אבל רצועת עזה כן, וכפי שהארמנים במובלעת ההיא חתרו להתאחד עם מכורתם, כך גם עזה לא תירצה להיות מנותקת לעולם ועד מהרוב הפלסטיני; כל הפתרונות, כביכול, שהועלו בהקשר זה אינם מעשיים או אפשריים מסיבות שונות, ומאחר שהרעיונות לכביש עילי מגודר או תת־קרקעי (גם על פי תוכנית טראמפ) הם בעייתיים מבחינה הנדסית וכספית, אך בעיקר מבחינה ביטחונית, העתיד צופן בחובו במקרה הטוב אוטונומיה עזתית נפרדת, מפורזת ומוגבלת מבחינה מדינית אך משוקמת כלכלית. במקרה הרע ימשיכו העימותים הביטחוניים הבלתי־פוסקים. ישראל צריכה, כמובן, לפעול שתסריט כמו זה בנגורנו־קרבאך לא יועתק לזירה שלנו.