אחרי יותר מ־30 שנה על הבמה, לאחרונה רבים אומרים לי: תחשב מסלול מחדש. עכשיו קורונה, לא יפתחו את התיאטראות בעתיד הנראה לעין, לך תעשה משהו אחר.

ואני חושב לעצמי, מה אני יודע לעשות? מאז שאני זוכר את עצמי, אני מופיע ומשמח אנשים. בגן, ברחוב, בבית הספר, בבתים, באולמות, במסעדות, בבתי הכנסת בחגים, בתיכון, בצבא, באקדמיה, בארץ, בחו״ל. מעל כל במה. רק לשמח אנשים אני יודע. לא יודע לנסר, לא יודע לתקן, לא יודע לבנות, לא יודע לעשות כלום - חוץ מלשמח אנשים.

אני מתגעגע לילד הזה, בתמונה שלי מלפני עשרות שנים, ששימח קודם כל את עצמו והיה לו חלום. אני רוצה להגיד לו תודה, שבזכות כישרונו, עקשנותו, חוכמתו וחוש ההומור שלו, הגעתי לאן שהגעתי וכבשתי המון פסגות.

אפילו יום אחד לא חדלתי מלשמח ולהצחיק אנשים. עד הקורונה. וזה קשה. זה משבש אותי, את מי שאני, את גרעין הנפש שלי.
בימים אלה אני מוצא נחמה רבה בחיק רעייתי וילדיי האהובים, אבל מתגעגע אליי, לעצמי. מתגעגע לאולמות המלאים, למחיאות הכפיים, לשאגות הצחוק, לפנים השמחות של הקהל.

אומרים לי ״תופיע בזום״. מה?! לעמוד מול מחשב ולהופיע? הוא יבין את הבדיחות שלי? הוא יזיל דמעה מהדמויות שלי? לא, אני אחכה לכם, לקהל האהוב שלי. ואני בטוח שגם אתם מחכים לנו, לכל עולם הבידור והבמה, שיפיח שוב חיים בישימון ובדממה הצורמת שהשתלטה על חיינו כמו חלום רע - וממאנת לעזוב.

אמשיך בדרכי. אכתוב, אחשוב, אצחצח גרוני, אתפור חליפתי ואמתין. כששוב ניפגש, יהיה זה חזק וסוער יותר מבכל מפגש. אשחרר טונות של אנרגיה וכישרון שהצטברו בתוכי חודשים ויפרצו החוצה כמו לבה רותחת מלבו של הר געש. חום גדול יעטוף אתכם ואותי, ונתמלא כולנו בצחוק ודמע ולא ניפרד שוב לעולם. משום שהקורונה הארורה לימדה אותנו בעיקר להעריך זה את זה. אבל עד אז, שמרו על עצמכם.

הכותב הוא שחקן, במאי ותסריטאי.