היכולת לחסן בפני מחלות היא אחת מפריצות הדרך המשמעותיות ביותר בעולם הרפואה. כמעט שאין חולק על כך שהחיסונים הם שמיגרו מחלות קשות כגון אבעבועות שחורות או שיתוק ילדים. באופן אישי, התחסנתי בעבר, ובמידת הצורך אוסיף להתחסן באופן שקול ומבוקר גם בעתיד. אך לא בכל המחלות ובכל החיסונים מתקיימת יעילות דומה, וככל תרופה, גם לחיסונים יש תופעות לוואי – לעתים קשות. אם כן, סביר והגיוני לשקול את הסיכון שאמור החיסון למנוע לעומת הסיכון שעלול החיסון עצמו לייצר.

הידיעות העקשניות על כוונת משרד הבריאות לחייב בחקיקה את אזרחי ישראל להתחסן בחיסון החדש לנגיף הקורונה עשויות ללמד שישראלים רבים מגלים חשש מפני החיסון הזה. כנראה מבינים שם שלא יהיה פשוט כל כך להעמיד את כל עם ישראל בתור לזריקה. ויש בהחלט כמה וכמה סיבות טובות לחשש הבריא הזה. הזמן הממוצע לפיתוח חיסון עומד כיום על כעשר שנות פיתוח, ניסוי, בדיקה ואישור.

החיסון שפותח במהירות הרבה ביותר עד היום היה חיסון נגד חזרת, וזה לקח ארבע שנים. אין דבר כזה תרופה בלי תופעות לוואי, ובוודאי שלא חיסון. לכן פרק הזמן הארוך לפיתוח החיסון הוא הכרחי כדי לשלול לפחות את תופעות הלוואי המיידיות.

בסד הזמנים הבלתי הגיוני שבו פותח החיסון לקורונה נעשו ככל הנראה קיצורי דרך, והשאלה המתבקשת היא האם הסיכון שבנטילת חיסון כזה קטן ממחלת הקורונה. הגיל הממוצע של נפטרים מקורונה בישראל הוא 80. כ־80% מאזרחי ישראל אינם מצויים בסכנה ממשית מהנגיף. הסיכון מתחת לגיל 15, למשל, הוא פחות או יותר אפס. אז מדוע שנסכן ילדים, צעירים ואוכלוסיות שאינן בסכנה בנטילת חיסון שפותח בצורה כזו, כשלמעשה אין להם שום צורך בו? מדוע לא להציעו לאוכלוסייה שבסיכון בלבד?

לצד התהייה הכמעט טכנית הזו, עולה השאלה המהותית יותר: האם מותר לנו מבחינה מוסרית לחייב אדם בגיר ואוטונומי בטיפול רפואי בכפייה? האם מותר לנו להחליט, למשל, שהסכנה לילדים מפני החיסון החדש לקורונה קטנה הרבה יותר מהסכנה שילדים שלא יקבלו את החיסון - יידבקו וידביקו אדם בסיכון שלא התחסן? ובמילים אחרות: האם מותר לנו לסכן אדם בניגוד לרצונו על מנת להציל אדם אחר?

למותר לציין שכל בר דעת, אשר נותרה בו רוח מינימלית של חירות האדם וריבונותו על גופו, מבין היטב שלא ניתן לעשות זאת. האדם נס וכן הלאה. כך, באמצעות הביורוקרטיה, שהיא רודנית יותר מכל חוק – מקווים חסידי החיסון לכפותו על כלל האוכלוסייה. זוהי בעיניי בריונות ערמומית, החומקת מהדיון הציבורי והחקיקה הדמוקרטית אל שימוש בכלים הרודניים של הביורוקרטיה.

לאדם פרטי מותר לסרב להכניס אל ד' אמותיו או אל העסק הפרטי שלו כל אדם שלא נראה בעיניו, כולל אדם שלא התחסן נגד קורונה. השוק הפרטי כבר יזהה את ההזדמנות העסקית, וסביר כי לאחר תקופה קצרה יוכלו כולם לקבל את כל השירותים. אבל המדינה שייכת לכל אזרחיה, ואם תיאסר הכניסה לגני ילדים ציבוריים לילדים שלא התחסנו מפני הקורונה, חייבת תהיה המדינה להכין עבורם מראש גנים אלטרנטיביים בכמות מספקת ובנגישות סבירה, כמו גם כיתות לימוד, סניפי דואר, וכל שירות אחר שמספקת המדינה לשאר האוכלוסייה. 

הכותב הוא  יו"ר זהות ומייסד אתר התוכן "ישראל מחר"