קרוב לוודאי שבמהלך המחצית הראשונה של שנת 2021 תקבע ישראל שיא יוצא דופן בחייה של מדינה דמוקרטית, ותתכנס למערכת בחירות רביעית בתוך שנתיים.
קצב הבחירות אצלנו מזכיר במקצת את צרפת בשנות ה־50 של המאה ה־20, שתהפוכות שלטוניות התחוללו בה כמעט בכל כמה שבועות. המעטפת של המשטר הדמוקרטי נראתה תקינה, אך הייתה זו מעטפת מלאכותית, שלא יכלה להסתיר את הריקבון הפוליטי, את חוסר היציבות ואת הפילוג הפנימי, במיוחד סביב המשך המלחמה באלג'יריה וסירובה של צרפת לנטוש את שליטתה הקולוניאליסטית שם.
בתהליך ממושך ומכאיב הגיעה הרפובליקה הצרפתית הרביעית למצב של חוסר אונים, שהוביל בסופו של דבר להחזרתו של הגנרל שארל דה גול לשלטון ולשינוי מבנה המשטר וחוקת המדינה. דה גול היה אישיות נערצת על מיליוני צרפתים שזכרו את אומץ לבו במלחמת העולם השנייה, והוא עלה לשלטון בעודו נישא על אהבת החוגים המיליטנטיים והממסד הצבאי, שראו בו את הסמל לעוצמתה של צרפת וקיוו כי הוא יְקֵַַַבע את השליטה באלג'יריה.
לא אפרט כאן את כל תהליך השינוי המורכב שעברה צרפת, אך בסופו של דבר דווקא הגנרל דה גול היה זה שנסוג מאלג'יריה והחזיר את השלטון הצרפתי הרקוב שם הביתה. אלה שדחפו להחזירו לשלטון ניסו אחר כך למרוד בו ואף לחסלו. הם נכשלו. צרפת שבה להיות דמוקרטיה יציבה, מאוזנת יותר משהייתה, ובהמשך, בעקבות המהומות ששטפו אותה כגל סוער בשנת 1968, נאלץ גם דה גול להתפטר מתפקידו.
משהו שמזכיר את התהליך שעבר על צרפת באותן שנים מתחולל בימים אלה בישראל. אך יש הבדל אחד יסודי, דרמטי, בין שתי המדינות.
דה גול, שעמד בראש הרזיסטנס הצרפתי נגד הכיבוש הנאצי, חזר כדי לסגת מאלג'יריה ולהתחיל בהקמתו של האיחוד האירופי. הוא היה גנרל אמיץ לב, לוחם נועז לעצמאותה של צרפת, אדם תקיף, מתנשא ויהיר, שהאמין בגדולתה של ארצו ובעוצמתה התרבותית והרוחנית, ונראה לעתים כאילו הוא חושב שצרפת זה הוא, עד שנאלץ לעזוב כאשר הציבור, ששנים קודם לכן החזיר אותו למרכז הבמה - דחק אותו החוצה.
ביבי נתניהו איננו דה גול, הוא אפילו אינו דומה לו. אין בו המנהיגות מעוררת ההשראה שנולדה ועוצבה בשנים שבהן צרפת הייתה תחת כיבוש גרמני. אין בו תחושת התודעה ההיסטורית, שדה גול ידע לעצב ולכבוש באמצעותה את הערצת העם הצרפתי. בנתניהו יש רצון להרוס את החיים הדמוקרטיים ולא לבסס אותם. דה גול היה מנהיג. נתניהו - במהותו, בדפוסי התנהלותו, באורח חייו - הוא עסקן קטן עם יומרות גדולות.
דה גול ראה עצמו כמלך הצרפתים. נתניהו מאמין שהוא מלך היהודים, ואשתו המלכה. דה גול בז לקטנות, נתניהו עשוי מצירוף בלתי נגמר של תרגילים, הונאות, שקרים וסכסכנות בין עוזריו, תומכיו ושותפיו. אין שום דבר שיכול לחבר בין מי שהיה אחד מגדולי המנהיגים במאה ה־20, לבין מי שהחליט שהדרך היחידה שלו להישאר בשלטון היא לחולל הפיכה שתרסק את הדמוקרטיה בארצו, תשנה את אופי המשטר הפנימי בה, תהפוך את המשטרה לכלי לאכיפת רצונו ולדיכוי גילויי התנגדות לו.
נתניהו חותר להפוך את ישראל מדמוקרטיה פרלמנטרית לדמוקרטיה נשיאותית או למונרכיה אבסולוטית, שמי שעומד בראשה לא נזקק לתמיכה עממית ולא כפוף לביקורת ציבורית. הוא שואף להיות נשיא עם מלוא סמכויות השלטון או למצער, רק מלך. אילו היה יכול להגשים את חלומות בני משפחתו, היה נתניהו מנסה לחולל משטר מלוכני בישראל כדי שהגברת נתניהו תוכל להיות המלכה. תכשיטים לקישוט בגדי המלוכה כבר נאספו בביתם, אולי בכמות מספקת כדי לעצב את כתר המלכות המבוקש.
אין דבר המעיד על הלך הרוח המשפחתי הזה יותר מתמונות הענק של ביבי שנתלו בימים האחרונים בצדי הרחובות הסואנים של הערים הגדולות, עם הכיתוב: "אהוב שלנו". ביקרתי בימיי חיי בכמה מדינות שבהן נראו קישוטים דומים, באפריקה ובאסיה.
בכל המדינות הללו היה משטר מלוכני. לצד המלך, נתלתה לא אחת גם תמונת רעייתו. אנחנו נמצאים כבר במצב שבו המאמץ של ראש הממשלה מתמקד בהשלמת הריסתם של מוסדות השלטון המסורתיים, אלו השומרים על האיזון הנכון בין הצורך במשילות יציבה ובעלת סמכויות, ובין ההכרח לקיים פיקוח ואיזון, המגינים על החברה מפני ניצולה על ידי שלטון מושחת, חסר מעצורים ונטול כל עכבות.
רבים האמינו כי הממשלה הדו־ראשית תיצור את האיזון שיגן על הדמוקרטיה הישראלית ויאפשר לנו לגייס את כל הכוחות הדרושים למלחמה נגד הקורונה, נגד ההתמוטטות הכלכלית, נגד החורבן שמאיים על מאות אלפי משפחות, ונגד העוני שהולך ומתרחב ומאמלל חלק לא מבוטל מהאוכלוסייה.
אך גם אלה שהאמינו שהדבר יתרחש, ואני אינני נמנה עמם, מבינים עכשיו כי זה לא עתיד לקרות. קראתי ציטוטים שיוחסו לבני גנץ ולגבי אשכנזי, שלפיהם הם אינם מאמינים לשום מילה של נתניהו. לטעמי, אדם צריך להיות אוויל גמור כדי להאמין למי שהפך את השקר, ההונאה, העמדת הפנים והמשחק לדפוסים המובהקים ביותר של התנהלותו. גנץ ואשכנזי אינם אווילים. הם אנשים הגונים. הם כבר יודעים את האמת, וחבריהם, אלה שנשארו איתם בכחול לבן, גם הם יודעים שאין שום סיכוי שהתקוות שתלו בשותפות עם נתניהו והכנופיה שלו יתממשו.
מה שנותר לעשות עכשיו, ומהר, זה לפרק את הממשלה. אין מנוס מכך. הסירוב להביא לאישור את התקציב לשנת 2021, חודשים רבים אחרי שתקציב כזה היה צריך להיות מאושר, הוא רק נדבך נוסף במדיניות השקר, ההונאה וחוסר האחריות של כנופיית נתניהו. בשנה נורמלית היה תקציב המדינה מאושר בחודש נובמבר, מקסימום דצמבר. היעדר טיוטת תקציב לקראת סוף נובמבר הוא פשע, שמטרתו לתת לראש הממשלה ולעושי דברו חופש בלתי מוגבל להשתמש במשאבי המדינה לכל מיני יוזמות והרפתקאות שאינן מכוונות להתמודדות עם צורכי המדינה.
אין מנוס מהליכה לבחירות. נכון - מערכת בחירות רביעית תוך פחות משנתיים היא תקלה אסטרטגית יקרה, אך המשך כהונתה של הממשלה הנוכחית, על בסיס משפטי מעורער ומוזר, יביא לנזק גדול יותר ולפגיעה חמורה בהרבה.
אני מאמין שהחברה הישראלית תוליד מתוכה את מי שיסלק את נתניהו מכהונתו. כמובן, במהלך דמוקרטי - כל עוד מהלך כזה יהיה אפשרי לפני שהכנופיה תנסה לחוקק שינוי שיבטל את הצורך בבחירות. בפריפריה הפוליטית של ישראל ישנן דמויות ראויות שיכולות להחליף את נתניהו וליצור אופק של סיכוי ותקווה. אין צורך לנקוב עכשיו בשמותיהן של הדמויות הללו. הן יזנקו קדימה ויסחפו אחריהן את שואפי הטוב, המוכשרים, ההגונים אוהבי הארץ, שהם מרבית התושבים כאן.
אף אחד מהם אינו צפוי להיות דה גול. ממש כמו שנתניהו הוא דחלילו, אבל לא בן דמותו.
הדמוקרטיה הישראלית השברירית מתחילה להזכיר את צרפת בשנות ה-50
משהו שמזכיר את התהליך שעבר על צרפת באותן שנים מתחולל בימים אלה בישראל. אך יש הבדל אחד יסודי, דרמטי, בין שתי המדינות - התנהגותו של דה גול, לעומת זו של נתניהו
