הנשים המוכות בישראל הן מוכות פעמיים. בפעם הראשונה בידי גברים מכים, שמאמינים שעליונות פיזית מקנה להם בעלות על חייהן ונשמתן. אין המדובר בתופעה שולית. כ־6,500 נשים מטופלות מדי שנה ב־113 המרכזים לטיפול באלימות במשפחה של משרד הרווחה, והן רק חלק מזערי ממאות אלפי הנשים בישראל שסובלות מאלימות וטרור מתמשך ויומיומי בביתן מבצרן.
אלא שלא די לה, לאישה המוכה, במר גורלה, כאן בא גם היחס הממשלתי למצוקתה, המוכיח: התחום כולו הוא "האישה המוכה" של הציבוריות בישראל; תחום שבין ליטוף למילה טובה - חוטף חבטה אחר חבטה. מדובר בבעיה שהטיפול בה נוגע למשרדי ממשלה שונים. משרד הרווחה, המתכלל את הטיפול בנושא, נדרש לשלב בין משרדי החינוך, הבריאות וביטחון הפנים, וגם משרדים נוספים כמו הפנים, הקליטה, והקידום הקהילתי הם חלק מהבעיה – ומהפתרון. מעל כולם חוסה, כמו תמיד, משרד האוצר. כל מי שמכיר את הרשויות בישראל יודע שלא ניתן להניע רכב כל כך כבד ומסורבל, שכל אחד מהגלגלים שלו מכוון לכיוון אחר, ושמערכותיו השונות לא מכירות אחת את רעותה.
כשהטיפול במגיפת הקורונה דרש שילוב בין בריאות לכלכלה, נבחר פרויקטור כסמכות מקצועית על-משרדית, לצורך טיפול בנושא שנחשב עליון בדחיפותו. מגיפת האלימות במשפחה, שגובה קורבנות רבים, מתחננת אף היא לסמכות כזאת, פרויקטור בדמות רשות בין־משרדית, אך תחנוניה זוכים להתעלמות מתמשכת.
בשנת 2017 אישרה ועדת שרים למאבק באלימות את התוכנית הלאומית למניעת אלימות במשפחה, שעלותה לא נקבעה, אך הוערכה מאוחר יותר על ידי משרד הרווחה בכרבע מיליארד שקל לשנה. רבע מיליארד השקלים האלה הם פרומיל אחד מכרבע טריליון השקלים שהפסידה המדינה בגלל משבר הקורונה.
התוכנית אושרה וכולם שמחו, אך לא יצאה לפועל. התקציבים התוספתיים, שהיו אמורים להיות 50 מיליון שקלים בשנה למשך חמש שנים, הועברו כך: 8 מיליון שקלים בשנת 2017, 12 מיליון שקלים בשנת 2018, ו־9 מיליון שקלים בשנת 2019 – כלומר בסך הכל פחות מחמישית מהסכום שאושר. ב־2019 ניתן לבסוף תקציב תוספתי נוסף בסך 20 מיליון שקלים. הסכום נשאר בקופת האוצר חודשים ארוכים, ורק לאחר רצח מיכל סלה והמחאה שפרצה בעקבותיו – אושר בוועדת הכספים, והועבר למשרד הרווחה. בסיכומו של דבר, בשנת 2019 השקיעה המדינה 29 מיליון שקלים בטיפול בגברים מכים, בנשים מוכות, בילדים שנכחו באירועי אלימות במשפחה, בקו חם, במוקדי סיוע, בעובדים סוציאליים, בהסברה ועוד.
אז כן, הן מוכות פעמיים, הנשים המוכות בישראל. בפעם הראשונה בידי אותם גברים שחושבים שניתן להתאכזר אליהן בלי לשלם מחיר. ובפעם השנייה בידי מדיניות לאומית רבת שנים.
הכותבת היא יו"ר ויצו