הלב זועם ודואב והראש סחרחר מאוזלת ידה של המדינה בהשבת גופותיהם־עצמותיהם של החיילים אורון שאול והדר גולדין הי"ד, יחד עם שני אזרחים הנמצאים בשבי חמאס בעזה, במרחק יריקה מגבולנו הדרומי. נשאלת השאלה: היכן זרועות הביטחון של ישראל, שהפגינו פעמים רבות תעוזה ותושייה? מחטיפת הצורר אדולף אייכמן ממעמקי ארגנטינה והעמדתו לדין בישראל ועד מבצע דמוקלס נגד המדענים הגרמנים שסייעו למצרים לבנות מכונת מלחמה, מהבאת ארכיון של עשרות אלפי מסמכים מאיראן לישראל ועד פעולת חילוץ חטופי אנטבה. כל אלה השאירו את העולם פעור פה.
קבוצה של טרוריסטים משטה בנו זה שנים רבות. היא יורה רקטות ופצצות מרגמה בלילות לעבר יישובי עוטף עזה, מעירה בבהלה תינוקות משנתם, ואנחנו במקביל יורים לעברם כתגמול על הרקטות. ברוב טיפשותנו, במקביל אנו מאפשרים העברת משאיות מלאות כל טוב לרווחת טרוריסטים אלה והכנסת עשרות אלפי דולרים מכספי קטאר לבניית מנהרות לתחומי ישראל. האם אנו מוכים בסנוורים? עד מתי יהתלו בנו בני עוולה? מה מועיל במצב זה שישראל מוגדרת כמעצמה צבאית אזורית, חמושה מכף רגל ועד ראש בטנקים, במכונות ירייה וכן במטוסים חמקנים?
על ממשלת ישראל וראשיה להחליט על הפסקת העברת כל המשאיות עם הסחורות לרצועת עזה ועל סגירת שערים בפני חולים ופועלים מעזה עד להשבת הנעדרים המוחזקים אצלם. לחלופין, יש לשקול חטיפת שלושה או ארבעה אישים מרכזיים, מראשי חמאס, והבאתם ארצה כקלף מיקוח להחזרת השבויים. אף שיש בידינו מסתננים רבים מעזה, אין להם כל חשיבות בעיני מנהיגי עזה והם אינם מהווים כל קלף מיקוח.
את המוגלה הממארת הזאת - חמאס - יש לפוצץ לאלתר. ומה יאמרו הגויים? מלבד טורקיה של ארדואן, איראן וחיזבאללה, מדינות העולם, לרבות מדינות ערב והרשות הפלסטינית, עשויות אפילו לברך על כך בסתר לבן שכן גם הן רואות בארגון טרור זה סרח עודף. זה שש שנים נמשכת הסאגה המעליבה הזאת, ויש לשים לה סוף. וכאן המקום לומר: "מי האיש הירא ורך הלבב ילך וישוב לביתו" (דברים כ'־ח').
הכותב הוא נשיא הפדרציה העולמית של יהדות מרוקו