זה אולי נשמע מוזר, אבל במדינת ישראל הדמוקרטית שכחו את הזכות לשוויון

רק מחלוקת ועימות פוליטי חריף עם הליכוד גרמו לחברי כנסת מכחול־לבן לאוורר את הבטחת הבחירות שנתנו ולנסות לתקן את התקלה שבחוק יסוד: ישראל - מדינת הלאום של העם היהודי (המכונה בקיצור חוק הלאום) ולעגן את עקרון השוויון בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו (שאושר אתמול בקריאה טרומית. נראה אם יתקבל מעבר לכך).

את המהלך ניסה לטרפד הצמד האוזר־הנדל, אנשי “דרך ארץ” המגדירים את עצמם “ימין ליברלי”. השניים מוכיחים פעם אחר פעם שהם אכן נטועים בימין, אבל אין בהם שמץ ליברליות. היה עליהם ללמוד שיעור מבני בגין שסירב בשעתו לתמוך בחוק הלאום משום שלהשקפתו הוא מבזה את עקרון השוויון ואת מדינת היהודים. לבגין היה פתרון פשוט. הוא דרש לקבוע כי מדינת ישראל “מקיימת שוויון מלא לכל אזרחיה”. חבריו בימין סירבו בתוקף.  

גם הנוסח שהניחה כחול־לבן קובע בפשטות כי “הכל שווים בפני החוק; אין מפלים בין אדם לאדם במישרין או בעקיפין, להלכה או למעשה”, וכך גם ההצעה של יש עתיד ברוח מגילת העצמאות האומרת כי “כל אדם שווה בפני החוק; אין פוגעים בזכות לשוויון של אדם מחמת דת, גזע ומין”.

כל אחת מההצעות מבססת חובת שוויון כללית (בשונה מחוקי שוויון אחרים האוסרים אפליה בנסיבות ספציפיות). מנגד מונחת הצעת החוק של גדעון סער וצבי האוזר, שלפיה “כל אזרח שווה בפני החוק; אין פוגעים בזכויות הפרט של אדם מחמת דת, גזע ומין”, בדגש על המילים “זכויות הפרט” שימנעו מאזרחי ישראל הערבים שוויון לאומי.

מה יקרה, היגג האוזר, אם המיעוט הערבי ידרוש לפתע לשנות את הדגל או את אחד מסמליה של מדינת ישראל? בבליץ ראיונות שנתן השבוע ובפטריוטיות מעוּשה הזהיר מפני הנוסח של כחול־לבן, המסכן לדבריו את מעמד מדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. זו כמובן שטות גמורה משום שחוק הלאום קובע במפורש שמדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי, וחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו קובע מפורשות שמדינת ישראל היא מדינה יהודית ודמוקרטית. מה צריך יותר מזה?

למרבה המזל, עקרון השוויון היה לחלק מהשיטה המשפטית הנוהגת בישראל. בית המשפט העליון, שהבין את הנפיצות שבהיעדר שוויון, קבע זה מכבר שמדובר בזכות על־חוקתית. ובכל זאת, ספר החוקים חסר. הזכות הטבעית לשוויון היא זכות נגזרת שאינה מנויה במפורש. עד כמה שזה נשמע מוזר, במדינת ישראל הדמוקרטית לכל אדם זכות לחיים, לחירות, לקניין, לעיסוק, לתנועה ולפרטיות, אבל אין זכות לשוויון (וגם לא לחופש ביטוי).

נסיבות פוליטיות גרמו לכך שמנסחי חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו חששו שבגלל המילה שוויון, החוק לא יזכה לרוב. כך יצא שאחד החוקים המכוננים שאמורים לשמש בסיס לחוקה העתידית אינו כולל ערך שהוא תנאי יסודי לקיום חברה דמוקרטית.

זו איננה תקלה של מה בכך. דוגמה קטנה לשוויון בעירבון מוגבל אפשר למצוא בהחלטתו של רשם בית משפט השלום בקריות שהסתמך לאחרונה על חוק הלאום, ובשם שמירה על צביונה היהודי של כרמיאל, מחק תביעה של שני ילדים ערבים המתגוררים בעיר, שביקשו החזר נסיעות מהרשות המקומית כדי שיוכלו ללמוד בבתי ספר המלמדים בשפה הערבית.

ועוד לא דיברנו על החרדים והחרד”לים המתנגדים בשם הדת והמצפון לשוויון לנשים, ללהט”בים וליהודים רפורמים וקונסרבטיבים. חובת שוויון עלולה מבחינתם לפגוע במונופול שלהם על היהדות ולהפקיע מידם את השליטה על המעמד האישי. זו מציאות שאסור לחברה דמוקרטית להשלים איתה.

במקום לשמש אור לגויים, ישראל דומה יותר לחוות החיות של ג’ורג’ אורוול, שבה ניסחו השליטים (החזירים) עקרון שוויון משלהם וקבעו ש”כל בעלי החיים שווים, אבל מקצת בעלי החיים שווים יותר מן האחרים”. היום, כשמציינים בכל העולם את יום זכויות האדם, מגילת העצמאות מתביישת.