משבר הקורונה חשף את מדינת ישראל לראשונה לשדה קרב קיומי חדש שמעולם לא התנסינו בו, סכנה קיומית בתחום הביטחון התזונתי. עד מגיפת הקורונה הסכנה הקיומית היחידה שידע הציבור הישראלי הייתה הסכנה הביטחונית. מעולם, גם בעיתות מלחמה, לא התנסינו בחוסר אונים המשתק מדינה שלמה.
צריך להפנים כי תעשיית המזון הישראלית לצד החקלאות הישראלית הפכו ל"כיפת הברזל של הביטחון התזונתי" של אזרחי המדינה וחשיבותם מכרעת בכדי להבטיח את קיום המזון בעיתות משבר קיצוניים כמו מגיפת הקורונה.
מדינות רבות בעולם נקטו במדיניות של צמצום והגבלת אספקות לאזרחים כמו גם על מוצרי ייצוא וכל זאת בכדי להבטיח קודם את צרכי התזונה של תושביהם. מראות של צרכנים במדינות שונות בעולם נלחמים על מוצרי מזון במרכולים על רקע מדפים ריקים היו תמונות שכיחות גם במדינות כמו ארה"ב ומערב אירופה בעוד בישראל לא חסר דבר בתחום המזון וכל זאת הודות לתעשיית המזון הישראלית.
התובנה החשובה ביותר ממשבר הקורונה היא שהבטחת קיומנו כמדינת ישראל הוא בשילוב של עוצמה צבאית, עצמאות תזונתית ועוצמת מערכת הבריאות. כפי שלא נסכים להפקיר את ביטחון המדינה בידי צבא זר גם אם הוא זול יותר כך לא יתכן כי נפקיר את הביטחון התזונתי שלנו בידי ייבוא.
במהלך תקופת הקורונה תעשיית המזון הישראלית עבדה בתנאים ובמגבלות קשות ודאגה כי לא ייחסרו מוצרים במדפים. מחירי המזון בישראל לא השתנו בניגוד לכל מדינות העולם בהן היו התייקרויות משמעותיות וכל זאת למרות התייקרויות משמעותיות בעלויות הייצור כתוצאה ממשבר הקורונה.
בעשור האחרון גדל ייבוא מוצרי מזון פי שלוש בעוד ייצור המזון המקומי כמעט ולא השתנה, בקצב הזה לא ירחק היום בו תעשיית המזון תסגור את מפעליה והתפקיד החשוב ביותר של הממשלה הוא להתניע בהקדם את גלגלי המשק ולהחזיר את המשק לתעסוקה מלאה וזאת ניתן לעשות אך ורק ע"י עידוד רכש תוצרת כחול לבן.
עידוד ייבוא ע"ח תוצרת כחול לבן המשמעות היא סיוע לפתרון בעיית האבטלה במדינות כגון סין, טורקיה וכד' ע"ח הגדלת שיעור האבטלה בישראל. למעשה בעצם עידוד הייבוא אנחנו מייבאים למדינת ישראל אבטלה ופוגעים במשימה הלאומית כלכלית החשובה ביותר שלנו והיא צמצום האבטלה והתנעת הכלכלה בישראל.
חבל מאד שפקידי משרד האוצר האמונים על ניהול המדיניות הכלכלית שבויים עדיין בפרדיגמות של מודלים כלכליים היסטוריים שאבד עליהם הכלח. אלו מודלים שאינם רלבנטיים למציאות משתנה ודינמית של העידן הנוכחי ובוודאי שלא מתאימים לתקופה של המשבר הכלכלי הנוכחי.
לא רק זאת, אלא שגם ללא משבר הקורונה הוכח שהחשיבה והמודלים הכלכליים המסורתיים אינם רלבנטיים. הגישה כאילו ייבוא מוצרים זולים יוריד את מחירי המוצרים לצרכן הישראלי הוכחה כשגויה פעם אחר פעם. כך קרה במוצרי החמאה, במוצרי טונה, ירקות קפואים ועוד.
הגישה כי ייבוא מוצרים זולים הוא לכאורה מוזיל את מחירי המזון אף היא מוטעית ומטעה. צריך להבין כי כל מוצר תוצרת כחול לבן מביא הכנסה ותועלת מצרפית למשק הישראלי כמעט פי שניים ממוצרי ייבוא. כל העובדים בתעשייה במעגל הראשון ובשני המעגלים שאחריהם משלמים מס הכנסה, ביטוח לאומי, מס בריאות, הפרשות לפנסיה ועוד המהווים מקור הכנסה תקציבי לממשלה שמוחזר לציבור הצרכנים באמצעות שירותים ציבוריים כגון חינוך, בריאות, רווחה ועוד. אם נחשב את התרומה הכלכלית המצרפית של מוצר כחול לבן בהשוואה למוצר ייבוא נגלה כי תוצרת כחול לבן היא התוצרת הזולה ביותר.
צריך לזכור כי לתעשיית המזון הישראלית כמו גם החקלאות הישראלית יש חלק חשוב באיזון הכלכלי חברתי של הציבור בישראל מעצם היות המפעלים ממוקמים בעיקר באזורי הפריפריה והגבול ומהווים מקור ההכנסה העיקרי למשפחות התושבים באזורים אלו.
חשוב לציין כי למעשה מדיניות הממשלה פוגעת בכושר התחרות של התעשייה הישראלית מול מוצרי הייבוא. למעשה, תעשיית המזון הישראלית מופלית לרעה ע"י ממשלת ישראל וכובלת את ידיה ביכולת להתחרות במוצרי הייבוא בשל מספר סיבות עיקריות, ביניהן, סבסוד כפול של מוצרי ייבוא למול תוצרת מקומית, מיסי ארנונה כפולים ליצרנים מקומיים למול מדינות ה-OECD, עלות שכר העובדים ועוד.
לסיכום, חקלאות ותעשיית כחול לבן היא צורך קיומי של מדינת ישראל ובהתאם חייבים קובעי המדיניות להתייחס לתחומים אלו. תעשיית המזון תורמת ערך מוסף לא רק כלכלי אלא גם בהיבט החברתי מעצם היותה מספקת תעסוקה באזורי הפריפריה ובקווי העימות.
והחשוב מכל, אם אתם לא רוצים לסייע אזי לפחות אל תפלו את תעשיית המזון הישראלית לרעה, אל תכבלו את ידינו, תנו לנו הזדמנות שווה להתחרות ולהיות תחרותיים, כבר הוכחנו שגם בנושא תעשיית מזון כמו חקלאות אנחנו הרבה יותר טובים מהתעשיות האחרות בעולם ובוודאי מאלו הנמצאות המדינות מהן עיקר הייבוא מגיע.
הכותב הוא יו"ר איגוד תעשיות המזון בהתאחדות התעשיינים