אם החוק לפיזור הכנסת אכן יעבור או שיחלוף המועד להעברת התקציב, המהלך של גדעון סער צפוי לאתחל מחדש את המערכת הפוליטית. הדיון המיידי הוא כמובן בזירה הליכודית - הימין החילוני. סער מבקש להעמיד למצביעי הליכוד את המותג "סער" מול המותג "נתניהו" - שחזק בהרבה מהמותג "מחל".
סער שואל בעצם את מצביעי המפלגה אם ראש הממשלה עדיין זכאי לאמונם בהתחשב במצבו המשפטי, בתקופת כהונתו הארוכה ובמשבר הקורונה. הקושי של סער יהיה למצוא את הדרך לפרוט על הנימים האמוציונליים של קהל המטרה - אתגר גדול המונח לפתחו. בעוד נתניהו הוא ישראל הראשונה ותדמיתו נטועה עמוק בישראל השנייה, סער מחובר בהווייתו לישראל השנייה, אבל תדמיתו היא של ישראל הראשונה.
נקודה מעניינת יותר היא השפעתו של המהלך על הימין הדתי־לאומי ועל המפלגות החרדיות. מעקב אחר הנכסים הווירטואליים של סער יכול לשקף את מידת הקשר ההדוק שלו עם מנהיגי הימין הדתי־הלאומי בזירה המוניציפלית: סער מקפיד לבקר ולסייר ביו"ש ולספק הצהרות תומכות, ומעל לכל - הוא קידם את רעיון הסיפוח. בכנס הבינלאומי ה־13 של המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) הצהיר כי "יש לנצל את שעת הכושר (תוכנית טראמפ - ר"ל) ולהחיל את הריבונות במהירות". הצגת עמדה זו בסביבה "סטרילית" משדרת מסר ברור: הסיפוח הוא מרכיב בתעודת הזהות שלי, ולא רעיון לתועלת יחסי ציבור.
נפתלי בנט מוביל את הציונות הדתית הליברלית למסע של ישראליזציה. בחירתו לעסוק אך ורק בקורונה, נושא נטול זהות מגזרית, הפכה אותו מפרויקטור וירטואלי למגיפה למועמד פוטנציאלי לראשות הממשלה, ואת ימינה למפלגה חצי־דומיננטית. החיסרון הבולט של ימינה הוא היעדר מרכיב זהותי מגבש, והעובדה שאהדה אינה בהכרח הופכת לתמיכה. ובמילים פשוטות: המנדטים רק חונים בתוצאות הסקרים של ימינה, ומשם ועד לקלפי הדרך עוד ארוכה.
בתוך שיח הישראליות הזאת של הציונות הדתית פועל סער. הוא מבין היטב שהציבור הליברלי בציונות הדתית מנופף אולי בדגל הליברליות אך בביתו פנימה הוא מחובר למגזריות, ולכן נראה את סער לא פעם מתראיין לעלוני השבת מכל קשת הציונות הדתית המחולקים בבתי הכנסת. הוא ינסה להציב בפני הבוחר הדתי הלאומי הליברלי דילמה - לבחור בין מי שמנסה להפוך מפלגה קטנה לגדולה, לבין מי שמגיע ממפלגה גדולה ויודע איך עשו את זה שם. הציבור החרד"לי מאופיין בימניות מובהקת. סער ינהג נכון אם יפצח את הקהל הזה לא דרך הערוץ הדתי אלא דרך הערוץ האידיאולוגי.
כניסתו של סער לזירה מוציאה גם את המפלגות החרדיות מאזור הנוחות שלהן. סער חובש כיפה שקופה. אין זה סוד שהוא שומר שבת ופוקד את גדולי ישראל האשכנזים והספרדים מתוך כבוד עצום. יו"ר ש"ס אריה דרעי הביע נאמנות פומבית מוחלטת לראש הממשלה נתניהו. ראשי יהדות התורה הביעו נאמנות לגוש מתוך שיקולים אינסטרומנטליים, היות שהם לא מזהים מישהו אחר שיש בכוחו לנצח. השאלה היא - אם וכאשר ההמלצה לנשיא תהפוך רלוונטית - אם שאלת הקרבה האמיתית למסורת תהפוך להיות מכרעת.
קהל מטרה מעניין נוסף הוא ציבור המסורתיים. ש"ס והליכוד חולקות קהל משותף, והציונות הדתית לא מקיימת איתו שיח. מעניין יהיה לבחון אם סער יסמן גם את הקהל הזה כקהל מטרה ואיך יפעל לגביו. הקהל המסורתי עבור סער הוא בבחינת משחק סכום אפס. כל התחזקות שלו בקהל הזה תחליש את הליכוד, את ש"ס או את שתיהן. בסופו של דבר, בחירות מנצחים באמצעות הנעת בוחרים, ואת זה עושים דרך קמפיין. סער יודע את זה מצוין. הוא עמד בראש מטה הבחירות של הליכוד, והוא מבין את המשמעות בבניית כוחו של השטח. יהיה מעניין לראות כיצד יבנה את המערכים שלו מול המגזרים השונים.
וייתכן כי ההשלכה המרכזית להודעתו של סער היא דחיית הבחירות. להארכת חיי הממשלה יש שתי חלופות. האחת שנתניהו מקיים, והשנייה שגנץ מוותר. נתניהו מקיים את הרוטציה ומפנה את בלפור, והאחרת שגנץ מוותר על הרוטציה וקונה לו מעמד של שר ביטחון לעוד כמה שנים, מאריך את הקיום של כחול לבן במתכונת כזו או אחרת אך זוכה לאש צולבת ציבורית.
בין שנתניהו ידחה את הבחירות ובין שגנץ יהיה זה שיעניק חמצן לממשלה הנוכחית, אני כלל לא בטוח שה"ייבוש" יפגע בסער. אם הוא ישכיל לעבוד בשיטתיות, ייתכן שהדחייה דווקא תעמיק ותחזק את התשתית שלו בשטח, וכאמור, קהל המטרה שלו הוא לא רק מתפקדי הליכוד. מעשיו יקרבוהו, ומעשיו ירחיקוהו. ההיסטוריה הפוליטית של אלו שבחרו להתמודד מול נתניהו אינה מהווה מקור לאופטימיות עבור סער, אך ייתכן שהוא דווקא ימצא בכך מקור למוטיבציה. עניין, כבר אמרנו ברישא, לא יהיה חסר לנו, אם וכאשר ניכנס שוב למערכת בחירות.
הכותב הוא דובר עיריית בית שמש, בעבר יועץ תקשורת ליו"ר ש"ס ודובר ש"ס