עד יום שלישי בערב לא ניתן היה להעלות על הדעת נתיב להסרת הקסם האפל שהוטל על מאות אלפי ישראלים טובים, מצביעי ליכוד, שהתבלבלו בשנים האחרונות בין הדרך לבין המנהיג. מי שברובם חושבים נכון ורוצים טוב, אבל מבלי משים הסגירו את עולמם האידיאולוגי לאינטרסים של אדם אחד, שמתמרן אותם ואותנו לצורכי טובתו האישית בלבד. תחת הכישוף שהוטל עליהם הם החלו לבצע זגזוגים אידיאולוגיים ומוסריים לפי תמרוני המנהיג הנערץ - שמתיימר להיות איש ימין, אבל ניתק מזמן כל קשר לתפיסת העולם שאת שמה הוא נושא.
יש משהו מניחוח ספרי הארי פוטר בהתנהלות של מרבית תומכי נתניהו, כאילו הוטלה עליהם קללת "אימפריוס", שכופה עליהם התעלמות מהמציאות. התעלמות מהעובדה ש"מנהיג הימין" הוא זה שמוביל את רעיון המדינה הפלסטינית, שמתחזק את הרשות של אש"ף, שמונע בנייה בירושלים וחונק את ההתיישבות, שמספק את התמיכה להמשך שלטון בג"ץ והיועצים המשפטיים זה שנים רבות. עד שמדובר בעניינים האישיים שלו.
תחת השפעת הקסם רב־העוצמה מצאו החסידים האדוקים הללו תירוץ לכל סטייה אידיאולוגית ולכל הגשמה של מדיניות המחנה היריב. בתוך כך הם נתנו גיבוי לכל הפרת התחייבות ומעשה הונאה מצד נתניהו, ולהזנחת הבריאות של כולנו. מאשימים את כל העולם חוץ מאשר את המנהיג שאף פעם אינו טועה.
העובדות עצמן לא הספיקו לשכנע שביבי חייב ללכת. לא חשיפות בתקשורת, שרובה נתפסת בצדק כעוינת, אבל גם לא המראה האידיאולוגית נקיית הכפיים שמציגים נפתלי בנט ואיילת שקד. שום דבר לא הצליח לכרסם משמעותית בגוש המוצק של המאמינים האדוקים. הכל - עד לפצצה שהטיל גדעון סער.
עם כל הזהירות המתחייבת, לכלי החדש שמציג סער ישנו פוטנציאל לטלטל את ההכרה המעורפלת של רבים בליכוד ולגרום למי שהפסיקו לחשוב עצמאית לחדש את הקשב. כי סער הוא עצמה ובשרה של התנועה, גם פופולרי וגם מי שהמחויבות שלו לערכי הליכוד לא ניתנת לערעור. קשה שלא לזכור איך הוא סירב לניסיונות הפיתוי הנכלוליים של אריק שרון ללכת אחריו למפלגת קדימה, בואכה הבגידה האידיאולוגית והעקירה של גוש קטיף.
הטלטלה שעורר סער, לצד ההאשמות הישירות נגד נתניהו עצמו, יכול שיתחברו לחוסר שביעות הרצון שחשים רבים בליכוד ממה שמתרחש בתנועה. ליכודניקים רבים אולי פוטרים את ביבי עצמו מאחריות, אבל נרתעים ממי שמדברים בשמם באולפנים ונגעלים מתחתית החבית שהשתלטה על צמרת המפלגה והמדינה. בד בבד הם בהחלט מודעים לשלטון היחיד חסר המצרים של נתניהו במנגנון המפלגה וברעיונות שלה, לעובדה שבניגוד למסורת הליכודית, אין דעות אלטרנטיביות, שלא לומר ביקורת פנימית. גם הם מודעים לסיאוב שזועק חזרה לאופוזיציה, ולו כדי להתנקות.
בנסיבות האלו, דווקא גדעון סער הוא כתובת אפקטיבית עבור מי שמתחילים להתעורר, תחליף אמיתי לליכוד שסטה מהדרך תחת נתניהו. סער יכול להיות מגנט לרבים, אם כי הוא לא חייב לגרוף חלק גדול מהקופה כדי לשנות את פני המפה הפוליטית. גם אם יכרסם אפילו ב־5 מנדטים של נתניהו, יוכל להטות את מאזן הכוחות. אולי הוא לא יהיה ראש ממשלה בקדנציה הקרובה, אבל ההבלחה שלו מסמנת אפשרות לבנות קואליציה אפקטיבית, נקיית כפיים, מוטת ימין אמיתי. כזו שאולי תדחק את נתניהו אל מחוץ לחיים הפוליטיים.
בכל מקרה, למחנה הימין ולמדינת ישראל זו בשורה טובה מאוד. היא מוכיחה שלא כולם בימין קהי חושים עד אבדון. היא מציבה לפחות שתי אלטרנטיבות אידיאולוגיות נקיות, ואולי־אולי תצליח להסיר את הכישוף ממרבית תומכי הליכוד.
שגשוג משותף
עד לפני זמן קצר הרכישה של קבוצת ברית יוסף תרומפלדור הירושלמית על ידי שייח' מהמפרץ הייתה נחשבת לבדיחה תפלה במיוחד. שלא לדבר על תמונת השייח' עטוי הגלבייה והצעיף הצהוב־שחור, כשהוא מכריז "יאללה בית"ר". לא פחות הזויה הייתה נשמעת החתימה הפומבית על הסכם בין חברה מדובאי לבין ראש המועצה האזורית שומרון יוסי דגן, לשיווק יין ודבש מיהודי השומרון למדינות המפרץ. אבל שני האירועים האלו אכן התרחשו השבוע, והם מגלמים את הסיכוי ליצירת מציאות שמעבר לכל דמיון, בקו מדינת היהודים והמפרץ הערבי.
עדיין לא ברור לאן כל זה הולך. מצד אחד, האמירותים מתנפלים עלינו בחיבוקים, כאילו היינו אחים אבודים. מצד שני, ראינו את הרגליים הקרות שתפסו הבחריינים השבוע בעניין שיווק מוצרים מיהודה ושומרון. שלא לדבר על תחילת התבטאויות עוינות מהצד הסעודי. האם החום הבלתי צפוי הוא כאן כדי להישאר ולהתפתח למשהו מופלא, או שמפח הנפש כבר מעבר לפינה?
בכל מקרה, דווקא קווי המתאר של מה שמתחיל להתרקם ממחישים את גודל ההחמצה של הפלסטינים והערבים לאורך מאה השנים האחרונות. במיוחד את ההחמצה של מי שחתמו איתנו על הסכמי שלום לכאורה, אבל מעולם לא עשו שלום אמיתי, להפך.
מתחילת דרכה של התנועה הציונית היא ביקשה לכונן מערכת יחסים חמה והדוקה עם ערביי האזור, בלי לוותר, כמובן, על בניית הבית היהודי בארץ ישראל. זה בא לידי ביטוי ברומן "אלטנוילנד" שכתב תיאודור הרצל, בהסכם שנחתם בין חיים ויצמן לאמיר פייסל, ואפילו באידיאולוגיה ובשירה של אבי ומקים בית"ר זאב ז'בוטינסקי. דווקא בשירו "שמאל הירדן", שעוסק בשתי הגדות של הירדן, שזו שלנו וזו גם כן, כותב ז'בוטינסקי: "שָׁם יִרְוֶה לוֹ מִשֶּׁפַע וָאֹשֶׁר בֶּן־עֲרָב, בֶּן־נָצֶרֶת וּבְנִי". אם כי זה יקרה, כמובן, רק אחרי שהערבים יפנימו את "קיר הברזל" - שאנחנו כאן כדי להישאר, כפי שאנחנו.
התנועות הלאומיות הערביות דחו את חזון השגשוג המשותף וניסו לעקור את השתיל הציוני מיום נטיעתו. זה הקשה בעבר ומקשה עלינו עד היום, אבל הפרויקט הציוני הוקם והגיע לשגשוג מעורר השתאות למרות ניסיונות החבלה של הסביבה החביבה. כך אנחנו התחזקנו והגענו רחוק, ולאן הגיעו המצרים, הירדנים, הסורים ובמיוחד הפלסטינים?
רק על בסיס הדוגמה האמירותית ניתן להתחיל לקלוט עד כמה הפסידו הערבים, ובראש ובראשונה הפלסטינים, מהעובדה שלא נקטו לפני עשרות שנים את הגישה הנוכחית של איחוד האמירויות. שהם הפקירו ומפקירים את גורלם בידי שני ארגוני טרור שמנסים להשמיד אותנו - אש"ף וחמאס.
שידפדפו בעיתוני השבועות האחרונים, שיביטו בדיווחים הטלוויזיוניים וידמיינו לעצמם אילו יתרונות היו צומחים להם, לו הפלסטינים שגרים איתנו היו ידידותיים כלפי מדינת ישראל. לו היו מחוברים לכלכלה ולחברה הישראלית נפשית, כפי שהם נמצאים גיאוגרפית. לו היו מתנהגים באופן שבו כל יהודי־ישראלי היה מפסיק לחשוש ולהירתע מהם, ולכן מקדם ומקרב, כי הצלחתם היא גם הצלחתנו. אותו הדבר בציר ירושלים, רבת עמון וקהיר - מחוזות שיזמים ישראלים ניסו לפעול בהם מיד לאחר חתימת הסכמי השלום, אבל זנחו במפח נפש ובאימה בגלל האיבה מהצד המצרי והירדני.
האמירותים מסמנים היום עבור הערבים לאן ניתן להגיע בידידות עם מדינת ישראל. אם רק יוותרו על הרצון להשמיד או לשנות אותנו - יוכל הדבר לשנות לעד את גורלם.