הסכום שתשקיע מדינת ישראל במערכות הבחירות בין השנים 2019 ו־2021 הוא עשרה מיליארד שקלים. מדובר בסכום דמיוני, ששווה ערך לתקציב שנתי של עיר גדולה בישראל כמו תל אביב או ירושלים; תקציב שהיה יכול בקלות לשמש להתנעת הכלכלה הישראלית בתקופת הקורונה, והיה משאיר לנו אפילו כמה עשרות מיליונים להגדלת סל הבריאות או רכישת עוד חיסונים.

ההתנהלות של הפוליטיקה הארצית בשנתיים האחרונות מוכיחה שמישהו איבד כיוון. הממשלה הנוכחית היא הגדולה בתולדות ישראל - עם 32 שרים ועוד שמונה סגני שרים. אלא שנראה שהעיסוק בחיי הציבור משעמם את חברי הכנסת, שעוסקים בעיקר בבג”ץ, בהפגנות ובהכפשת היועץ המשפטי לממשלה, ובד בבד שולחים יד לקופה הציבורית וממשיכים להגדיל את משכורתם ואת תקציב מימון המפלגות.

הקורונה שינתה הרבה דברים בחיינו. היא בעטה במוסכמות וניפצה לחלוטין תהליכים שהיו מקובלים זה שנים. אך בין כל השינויים יש דבר אחד שלא השתנה, ועלינו לפעול לשנותו בהקדם – מערכת היחסים בין השלטון הארצי למקומי. כאשר וירוס הקורונה בעיצומו, כשהכלכלה מתמוטטת וכשהגל השלישי מכה בעוצמה, מילת המפתח היא “יציבות”. במשך למעלה מ־20 שנה הפוליטיקה הארצית לא יציבה.

ממשלות שורדות לכל היותר שלוש שנים, ובמקרה הרע מוסיפות עוד שנתיים לכהונה כממשלות מעבר. הגיע הזמן שהישראלים יבינו שהמערכת הפוליטית הארצית גוררת את ישראל למטה. השלטון המרכזי כבר מזמן לא רואה את האזרח, אלא בעיקר את עצמו.

דווקא בנקודת זו אנחנו עומדים לפתחה של הזדמנות משמעותית, בדמות הרחבת תחומי האחריות של השלטון המקומי. השלטון המקומי יכול וצריך לקבל יותר סמכויות ניהול. לפני כשנתיים השיק משרד הפנים את שיטת האשכולות האזוריים, במטרה לייעל את עבודת הממשלה מול השלטון המקומי בהיבטים כלכליים.

במסגרת זו, כל אשכול אפשר לרשויות המקומיות במרחב למקסם את יכולותיהן הכלכליות. כעת אפשר לקחת את השיטה צעד אחד קדימה ולהוביל תהליך שבו רשויות קטנות יתאגדו עם עיר גדולה מרכזית ויקדמו לא רק נושאים כלכליים, אלא גם נושאי חינוך, רווחה, תרבות, כמטרופולין אחד גדול. אין מדובר על ביטול רשויות, אלא על מקסום הפוטנציאל בשטח.

במקום שהכוח יישאר רק אצל השלטון המרכזי, יתאפשר לראשי הרשויות בכל מרחב לקבוע את דרך הפעולה בנושאים שונים, שיוגדרו כך שמשרדי הממשלה יחזרו לעסוק ברגולציה במקום להישאב לעולם הביצועי – מקום שבו הם פחות טובים.

ההחלטה היכן להקים בית ספר או גן ילדים היא עירונית, ועדיין משפיעה על חייהם של מאות אלפי אנשים שיגורו במרחב לאורך שנים. אין עוררין על כך שהיא צריכה להתקבל בידי מי שמכיר את התושבים הכי טוב. אם כן, מדוע ההחלטות הנוגעת לחינוך צריכות להתקבל על בידי גורמים עלומים בירושלים?

שנת 2021 צריכה להיות השנה שבה השלטון המקומי יקבל בכורה ויוכל להניע הרבה יותר תהליכים במנותק מהשלטון המרכזי, כי אצלנו התושב הוא הלב ולא הפוליטיקה. 

הכותבת היא סגנית ראש עיריית תל אביב ומחזיקת תיק הגיל הרך