השבוע התבשרנו באמצעי התקשורת שרפת קיבוצית גדולה בצפון נסגרה, ושיש עוד קיבוצים ששוקלים לסגור את הרפתות. זאת הפעם הראשונה מזה שנים שקיבוץ החליט לסגור את הרפת ולהפסיק לייצר חלב. מדובר בתופעה מדאיגה שנובעת מהשחיקה הגוברת ברווחיות הרפתנים. כענף הדורש השקעות רבות לאורך שנים, לוודאות יש משמעות קריטית לעוסקים בו בכדי להחליט על המשך השקעתם בפיתוחו גם בשנים הבאות.

אנחנו בתקופה ששינויים עולמיים מתרחשים לנגד עינינו, מגפת הקורונה לא נגמרת ועמה ההתרסקות הכלכלית של מעצמות בעולם. בתוך כל הכאוס הזה, ישנם לא מעט דברים אליהם הציבור מתייחס כמובנים מאליהם, אשר בימים אלה יציבותם מתערערת. הדוגמה הכי משמעותית הינה בתחום המזון.

הקורונה הבליטה ביתר שאת את שהעדפנו לשכוח. בעת חירום מדינות מתכנסות בעצמן וקודם כל דואגות לאזרחיהן. הדבר נכון עוד יותר כאשר מדובר על מזון. לכן, אחת החובות המרכזיות של ממשלות היא לדאוג ל"ביטחון המזון" של אזרחיהן. ובפשטות, לוודא שיהיה לאוכלוסייה מה לאכול בכל זמן, בין אם שגרה ובין אם חירום, תוך תשומת לב לכל התרחישים הקיצוניים האפשריים.

במסמך מדיניות של האו"ם אשר פורסם לאחרונה, נכתב כי מגפת הקורונה משפיעה על מערכת אספקת המזון העולמית. מדובר באמירה משמעותית. בעוד מדינות משדרות עסקים כרגיל, באו"ם מסתכלים כבר צעד קדימה ומודים כי במציאות של כאוס עולמי יהיה קושי להאכיל את כל בני האדם. 

בסגר הראשון ראינו כיצד הדברים עליהם מדבר האו"ם התבטאו בפועל בחיינו. ההגבלות על מעברי גבול וסגירת גבולות הביאו לכך שמשגיחי כשרות לא יכלו לפקח על שחיטה כשרה בדרום אמריקה ובאירופה ואספקת הבשר לישראל נפגעה. בחלק מהמדינות התמודדו עם קשיים ביצור בשל העובדה שרבים מעובדיהן נאלצו להיכנס לבידוד, והן הגבילו את המעבר של מזון לשווקים ולייצוא.

המציאות שאנחנו רואים סביבנו וגם בעולם מבהירה שוב מדוע הסתמכות על ייבוא בהיבטי מזון היא חרב פיפיות. הייבוא חשוב למגוון ולתחרות, אך לא יכול להיות האסטרטגיה המובילה. ׳ביום פקודה׳ כמו שאומרים בצבא, אנחנו יכולים לסמוך רק על עצמנו. וההוכחה לכך התקבלה ומתקבלת בכל אירוע קיצון איתו התמודדנו כמדינה. רק הייצור המקומי והחקלאות הישראלית יהיו שם כשכולם יפנו לנו עורף. זאת הסיבה שהמדינה וקובעי המדיניות צריכים להציב את נושא ביטחון המזון בראש סדר העדיפויות ולתעדף את הייצור המקומי. 

המדינה צריכה לחוקק את חוק יסוד החקלאות, חוק שיקבע את המינימום שדרוש על מנת להבטיח את המזון לאזרחי מדינת ישראל לשנים הקרובות בכל תרחיש או שינוי שניתן לחזות. בלי חוק שכזה ועם הסתמכות על יבוא, אנו עלולים למצוא את עצמנו סובלים ממחסור ובמקביל גם ממוטטים את החקלאות הישראלית באופן סופי, כך שגם היא לא תוכל למלא את תפקידה ביום פקודה.

ממשלת סין לדוגמה, הבינה כבר לפני מספר שנים שהעולם עומד בפתח משבר מזון ושבעוד 20 שנה לא יהיה לה מספיק מזון לאזרחיה, וכתוצאה מכך קיבלה מספר החלטות אסטרטגיות בתחום ביטחון המזון. בעקבותיהן, רוכשת ממשלת סין בקצב מואץ אדמות ושטחי גידול חקלאיים מסביב לעולם. וכן, גם מחלבות ומפעלי מזון בכל העולם. הסינים כמובן לא לבד, כל מדינה שמתכוננת היום, תהיה בנקודת פתיחה טובה יותר למציאות בעוד עשור. אז אני אומר ״בואו נהיה סינים״, נתכנן ונדאג לעצמנו כדי שלא נגלה בוקר אחד שמישהו בבייג׳ינג מחליט בשבילנו אם יהיו לאזרחי ישראל פירות, ירקות, חיטה וכמובן חלב על המדפים.

הכותב הנו מנכ"ל מועצת החלב