צרפת התעוררה מאוחר, ולא ברור אם לא מאוחר מדי. כחודשיים אחרי עריפת ראשו של המורה הצרפתי סמואל פטי, חמש שנים אחרי המתקפה הרצחנית במערכת השבועון הסאטירי "שארלי הבדו" ואחרי עשרות ואולי מאות פעולות טרור אסלאמיסטיות ברחבי צרפת - רבות מהן נגד יהודים - הנשיא עמנואל מקרון וממשלתו החליטו לקיים את החובה הראשונה של כל ממשלה - כלומר לשמור על ביטחון אזרחיה - הן על ידי הפעלה נמרצת יותר של המשטרה והן באמצעות חקיקה.
החוק שנמצא עכשיו בשלבי חקיקה בפרלמנט כונה אומנם בלשון נקייה "חוק לתגבור עקרונות הרפובליקה", אך מטרתו הברורה היא להיאבק במה שהנשיא מקרון הגדיר כ"סֶפָּרטיזם", קרי "בדלנות" אסלאמיסטית, כלומר התופעה ההולכת וגוברת של המיעוט המוסלמי הנוהג כמדינה בתוך מדינה וכופר בכללים ובעקרונות שמנחים את הרפובליקה הצרפתית. ולא רק כופר בכללים, אלא גם מנסה להכריעם בדרכי אלימות. גודלו של המיעוט המוסלמי בצרפת מוערך בין 5.7% לכפול מכך, ומגמות ההיפרדות האלה ניזונות בימים אלה גם מהנטייה המתפשטת במערב (וגם בישראל) ל"פוליטיקה של זהויות" הנשענת על הנטייה הליברלית להתחשב בייחוד של כל ישות לאומית, אתנית או קבוצה תרבותית על חשבון האינטרס הציבורי והלאומי הכולל. אגב, אם לא יתוקן חוק השוויון, שנידון עכשיו בחופזה בכנסת, הוא עלול לסלול את הדרך לספרטיזם גם במדינת ישראל.
כמו המערב בכללותו, החברה והמנהיגים הצרפתים לא השכילו להבין בזמן את אופייה האמיתי של ההתבדלות האסלאמיסטית, ובכך נוצר כר נרחב להתפשטותה ברחבי המדינה. המחוקקים הצרפתים מדגישים שאין להם כוונה לפגוע בחופש הדת, אלא למנוע את הפיכת הדת לקרדום פוליטי וחתרני. כפי שכתב בנימין חדד, המומחה לאירופה במכון המחקר הוושינגטוני "המועצה האטלנטית": "מקרון עשה הבחנה ברורה בין הרוב המוסלמי... למיעוט אסלאמיסטי שהוא בעל מטרות פוליטיות קיצוניות". אך השאלה היום היא אם אכן קיימים בצרפת גבולות כה ברורים בין השניים, ובפרט כשמדובר בצעירים שמושפעים מהדרשות האסלאמיסטיות הקיצוניות במסגדים, ושכתוצאה מכך אלפים מהם הצטרפו לשורות דאע"ש. החוק ינסה לטפל בתופעות ההיפרדות וההתבדלות מן היסוד, הן לגבי "החינוך מהבית" שביטויו המעשי הוא חינוך בידי מטיפי דת אסלאמיסטים, וכן במטרה לבטל מוסדות סיוע, כביכול, שמטרתם לנתק את התלות של המוסלמים במוסדות המדינה. החוק מדגיש שהאיסורים וההגבלות הנ"ל ייאכפו בכוח.
כפי שאמריקה נענשת על חטא העבדות, צרפת נענשת היום על חטא הקולוניאליזם. ההחלטה המלאכותית בזמנו שאלג'יריה היא כביכול חלק מצרפת, אשליה שרק דה־גול בתבונתו ובתעוזתו שם לה קץ, גרמה לכך שעשרות אלפי אלג'יראים (ובמידה מסוימת גם תושבי מרוקו ותוניסיה) התאזרחו ללא קושי בצרפת עצמה והצמיחו את השורשים למצב הבעייתי של היום. רבים מהמהגרים, ובייחוד ילדיהם ונכדיהם, השתלבו אומנם באופן מלא ופורה בחברה הצרפתית, בכלכלתה ובתרבותה, אך לא הם שנותנים את הטון אלא מי שמעדיפים להנציח את קיומם הנפרד. מאז המהפכה ב־1789, צרפת חיה בסתירה פנימית הגובלת לעתים בהונאה עצמית.
הסיסמה שמתנוססת על כל בניין ממשלתי, "חירות, שוויון, אחווה", היא מסוג הסיסמאות כמו "פועלי כל העולם התאחדו" שלא הרבה עומד מאחוריהן. קשה אולי למצוא עוד עם שהמילה "אחווה" מתאימה לו פחות מהצרפתים. ואשר לשוויון, הרי שכמו בכל חברה יש שווים יותר ושווים פחות. המהפכה הצרפתית, ששמה קץ לעריצות אחת, יצרה עריצות מסוג אחר, כולל כלפי יהודים שביקשו להמשיך את חייהם כיהודים, אך כחלק מהחברה הצרפתית, בניגוד למגמות הפרישה של המוסלמים היום. הרמייה שבסיסמת השוויון לדידי היהודים התגלתה במלוא חריפותה לתיאודור הרצל כבר בעת משפט דרייפוס וגדלה לממדים מפלצתיים במלחמת העולם השנייה כשממשלת וישי, שנתמכה בידי רוב העם הצרפתי, שלחה יהודים ילידי ואזרחי צרפת למחנות המוות הנאציים.
ליהודי צרפת יש היום ברירה, עלייה לישראל, אך לכלל אזרחי צרפת שרוצים לחיות את חייהם לפי מסורתם נכון היום מאבק קשה, אך המדיניות החדשה של מקרון היא הצעד הראשון להגשמת השאיפה הזו. צרפת נמצאת היום במלחמת קיום נגד אויב פנימי. האם תוכל לו?