"יש לברך על הכאוס כי הסדר נכשל", כתב בזמנו הסופר והמחזאי היהודי־אוסטרי קרל קראוס, ואילולא העובדה שהלך לעולמו לפני 84 שנים אפשר היה לחשוב שהתכוון למתרחש היום בפוליטיקה הישראלית. הממשלה ה־35 בתולדות ישראל שזכתה בהמצאה המגוחכת של "ראש ממשלה חליפי" הגיעה לקצה, אך בעצם לא, שהרי עד לכינון הממשלה הבאה זו עדיין תהיה ממשלת מעבר של "אין יוצא ואין בא" (ולכן מיהר השר לשעבר זאב אלקין להתפטר). בתקשורת נוהגים לכנות את הממשלה היוצאת כ"גרועה ביותר בהיסטוריה של ישראל", ומבחינת היחסים שבה וחוסר הלויאליות של השותפה כחול לבן, תיאור זה בוודאי נכון, אך המקטרגים מעדיפים שלא להזכיר שזו גם הממשלה שבתקופתה חלה ההתקדמות המשמעותית ביותר בפתיחת דף חדש וחיובי לשלום וביחסי ישראל עם העולם הערבי; ישראל נקטה, לפי מקורות זרים, מהלכים נועזים ואפקטיביים בתחום הביטחון כלפי איראן ושליחיה; במאבק נגד מגפת הקורונה ישראל דורגה על ידי רשת בלומברג באחד המקומות המובילים בעולם, כלכלית ובריאותית כאחד; וישראל גם הייתה בין המדינות הראשונות בעולם שהצליחה להבטיח קבלת חיסונים לאזרחיה, ומבצע החיסונים מתבצע בה לעילא ולעילא.
המחשבה להקים ממשלת אחדות או חירום הייתה נכונה בזמנו כברירת מחדל מתמטית בהתחשב בהרכב הכוחות בכנסת, אך בעיקר כדי לא להיקלע לבחירות מיותרות בעת משבר הקורונה. אך מה שיוזמיה לא לקחו בחשבון היה שחלק מהמצטרפים החדשים לממשלה מכחול לבן ינהגו כאילו כפאם השד ויפעלו בקרב הממשלה כסוס טרויאני. אני מאמין שהעומד בראשם, בני גנץ, פעל ממניעים לאומיים ואחראיים, אך כנראה שלא הכיר מספיק את קן הצרעות שבו הוא נמצא. מה לעשות: למנהיגות נולדים (או לא). כך או כך, גנץ הנחיל לכנסת חבורה של טירונים פוליטיים ואנשים חסרי תרבות שלטונית, ומחיר הבחירות הרביעיות הוא עלינו. למשבר המשילות המתמשך בישראל יש יותר מסיבה אחת; בן גוריון העלה בזמנו חשש פן היהודים בארץ ישראל טרם למדו להתנהג כאומה ריבונית, ובנוסף לכך, פגמי שיטת הבחירות היחסית־ארצית — שגם נגדה טען — הפכו יצירת רוב פרלמנטרי כבסיס לממשלה יציבה ומתפקדת לדבר כמעט בלתי אפשרי (ראוי לציון שגם ז'בוטינסקי, אף שלא ראה את לידת המדינה, התנבא בצורה ביקורתית דומה לגבי שיטת בחירות כמו זו הנהוגה היום בישראל). גם ההפרה ההולכת וגוברת בשנים האחרונות, בעיקר בידי המערכת המשפטית, של עקרון הפרדת הרשויות גורמת לסירוס הסמכויות הדמוקרטיות, הן של הרשות המחוקקת, קרי הכנסת, והן של הרשות המבצעת, הממשלה.
הקמת כחול לבן הייתה בזמנו סימפטום של מה שההיסטוריון הפוליטי יגאל עילם קרא לו "קריסת הפוליטיקה", ואני מעדיף לכנות "קריסת המפלגות", דהיינו הקמת מסגרת מזדמנת לבחירות, ללא עמדות ברורות בשום נושא מרכזי - לא מדיני, לא כלכלי ולא חברתי - עם סיסמת בחירות אחת ויחידה: "רק לא ביבי". קריסתה המהירה של כחול לבן היא כמעט הוכחה קלינית למה שלקוי במערכת המפלגתית שלנו.
למרבה הצער, אין סיכוי רב שהמצב מבחינה זאת ישתנה גם בכנסת הבאה. אדרבה, הפיצול המתפשט הן בימין, הן במרכז והן בשמאל (קמילתה הממושכת של מפלגת העבודה הגיעה כנראה לתחנה הסופית), ובקיעתן של כל מיני רשימות קיקיוניות משמאל ומימין - לא מנבאים טובות מבחינת היציבות הפוליטית העתידית. ברם, הנושאים והאתגרים שיעמדו בפני המדינה בשנים הקרובות לא יתנהגו על פי הגחמות הפוליטיות שלנו, ויש רק להתפלל חרף זאת, שאחרי הבחירות האלה ימצא בנימין נתניהו שותפים אחראים יותר לממשלתו.