לא רק הממסד הרבני: המשפטיזציה בחיי המשפחה

נהוג לעסוק במעורבות הגסה של הממסד הרבני בחיי המשפחה; בכפיפות הממוסדת של כולנו לחוקי הדת הארכאיים, גם אם איננו מאמינים בהם; בשרירותיות שבה המדינה מחליטה מי מאיתנו ראוי להקים משפחה ומי לא. אך פחות פופולרי לבחון לעומק את טיב התועלת שבמעורבות, שלא לומר הפולשנות, של מערכת המשפט בחיי המשפחה.

אחת הדוגמאות האבסורדיות של המשפטיזציה של המשפחה היא הדרישה שתוקף הסכמי ממון בין זוגות נשואים יותנה לאחר נישואיהם באישור של בית משפט. כך נקבע בחוק משנת 1973. בדרך זאת ובאופן אבסורדי קובעת המדינה מדרג של זוגות, כאשר הזוגות הנשואים מחויבים באישור בית משפט של כל הסכם ממון שנערך ביניהם, בניגוד לזוגות ידועים בציבור, שמהם לא נדרש אישור כלשהו. למעשה, בעצם החתונה, חותמים בני הזוג על היתר למדינה ולבתי המשפט לפלוש לתוך משפחתם ולהכניס ידה לרכושם.

עם הקמת בתי המשפט לענייני משפחה בשנת 1995, נפתח חלון הזדמנויות מרענן לעשות שינוי. או אז התעורר דיון בשאלה אם על בתי המשפט לענייני משפחה לעסוק באישורי הסכמות בין בני הזוג, או שעיקר עבודתם יהיה עיסוק בסכסוכים ופתרונם. לצערי, הגישה המרחיבה היא שהתקבלה. כך, במקום לשמש רק כמי שמבררים מחלוקות משפחתיות ופוסקים בעניינן, הרחיב המחוקק את סמכותם של בתי המשפט לענייני משפחה לכל תחום הפיקוח על ההסכמות בין בני הזוג, שחורג מהמקום הנכון וההגיוני ביחס למידת המעורבות של המדינה בענייני המשפחה.